פרה, פרק ט, משנה ז. הפרק הזה עוסק בתקלות השונות שיכולות לקרות לאפר הפרה האדומה ולמי החטאת הנעשים ממנו. כאן דנה המשנה באפר פרה אדומה הכשר להזאה שנתערב באפר חולין: אפר של עצים שרופים וכיוצא בו.
ואלו דברי המשנה. היא פותחת: "אפר כשר שנתערב", אפר פרה כשר שנתערבב, וממשיכה: "באפר מקלה", באפר של דבר שרוף, אפר חולין שאין בו קדושה. ומכאן הדין: "הולכין אחר הרוב לטמא", כלומר שלענין השאלה אם התערובת מטמאה אנו הולכים אחר האפר שהוא הרוב. ואף על פי כן "ואין מקדשין בו", אין מקדשים באותה תערובת את המים. וכנגד זה "רבי אליעזר אומר", רבי אליעזר סובר אחרת: "מקדשין בכולן", מקדשים בכל התערובת כולה.
הולכים אחר הרוב לענין טומאה
לענין כוחה של התערובת לטמא, הקובע הוא איזה מן החלקים הוא המרובה. אם רוב התערובת אפר פרה אדומה, היא מטמאה גם את הנוגע בה וגם את הנושא אותה. ואם רוב התערובת אפר מקלה, אין היא מטמאה כלל.
אבל אין מקדשים בה את המים
אבל לענין קידוש המים אין התערובת ראויה כלל, ואפילו אפר הפרה האדומה הוא הרוב. כאן החמירו חכמים בהלכות חטאת: אין כאן ביטול מיעוט ברוב. אפר המקלה עומד בתערובת במלוא נוכחותו, ולכן אין התערובת יכולה לשמש לקידוש.
רבי אליעזר סובר אחרת. הואיל ואפר פרה אדומה אמיתי מצוי בוודאי אי שם בתערובת הזאת, לדעתו מותר לקדש במים בכל התערובת כולה. אלא שאין הלכה כרבי אליעזר.
אפר המטמא
שים לב למה שהמשנה נוקטת כדבר פשוט: שדין טומאה במגע ובמשא, שאנו מכירים אותו במי חטאת שקודשו, נוהג גם באפר הפרה האדומה, ולא רק במי החטאת ובאפר החטאת בשעת הזאתם.
אלא שלשון הרמב"ם מלמדת שהוא קרא את משנתנו באופן אחר: לא כעוסקת באפר המעורב כשלעצמו, אלא כעוסקת במים שכבר קודשו באותו אפר מעורב. גם המשנה אחרונה מבינה כך, ופוסק שהטומאה הולכת אחר האפר המרובה. לפי קריאה זו, כשאפר הפרה האדומה הוא הרוב וקידשו במים בתערובת, אותם מים מטמאים בדיוק כמי חטאת. ואילו אפר שלא קידשו בו אינו מטמא כלום, שהרי טומאה זו פירושה שאדם נטמא עד הערב, ואפר סתם אין בו טומאה כל עיקר.