פרה, פרק ז, משנה ז. הפרק כולו עוסק בעיקרון אחד: כל זמן שאדם עסוק במילוי מי חטאת, בקידושם באפר או בהזאתם, אין הוא רשאי להתעסק בשום עבודה צדדית. כל מעשה שאינו משמש את העבודה עצמה נחשב מלאכה, ומלאכה שנעשתה בתוך התהליך פוסלת את המים. משנתנו מיישמת את הכלל הזה על תנועה יומיומית לגמרי: מה אדם עושה עם החבל שבידו בשעה שהוא מעלה את הדלי מן הבור.
וכך לשון המשנה. "המכנן את החבל", מי שמקבץ ומגלגל את החבל, "על יד על יד", מעט מעט, קטע אחר קטע תוך כדי הליכת המעשה, "כשר": המים שמלא כשרים. "ואם כננו באחרונה, פסול": אבל אם השאיר את הכינון לסוף, ועשה אותו לאחר שנגמרה העבודה, המים פסולים.
נדמה את התמונה. אדם משלשל את כדו אל המים, וכשהוא מעלה את הכלי המלא, החבל מתקבץ בידיו. הוא מכנן אותו על ידו תוך כדי המשיכה, קטע קטע, בקצב המילוי. כינון כזה אינו מעשה נפרד כלל; זו הדרך שבה אדם מעלה מים מן הבור. וכיוון שהגלגול נצרך למילוי עצמו, אין הוא נחשב מלאכה, והמים שמלא כשרים.
אבל אם סיים תחילה את המילוי, והמים כבר נאספו ועמדו לפניו, ורק אז נטל את החבל וכינן אותו, שוב אין הגלגול משמש את מילוי המים כלל. הוא נעשה מעשה בפני עצמו, מלאכה צדדית בתוך העבודה, והמים פסולים.
ובאה דעה שנייה. רבי יוסי אומר: "וזה הכשרו הוראת שעה", הכשר זה לא היה אלא הוראת שעה, הוראה שהורו ביבנה מפני דוחק אותה שעה, ולא הלכה קבועה. ורבי יוסי מדייק באיזה מצב בדיוק נאמרה אותה הוראת שעה. היא נאמרה כאן, בכינון החבל בשעה שהמים מועלים, ולא במה שנאמר בסמוך לפניו, במי שהעביר את החבל מעבר למקום שהיה צריך לו. הוא קובע את ההיתר הזמני למקומו שלו, שלא ימשוך אדם את ההיתר למקרה שלא ניתן עליו כלל.
לימודה של משנה זו הוא דקות הגבול. אותה תנועה עצמה, כינון חבל על היד, היא או חלק מן המצווה או מלאכה זרה הפוסלת את המים, וכל ההבדל הוא רק אם בשעת עשייתה היא עדיין שימשה את המילוי.