פרה, פרק ה, משנה ז. הפרק כולו עוסק בכלים שבהם מכינים את מי החטאת, המים שנותנים לתוכם את אפר הפרה האדומה. רק כלי אמיתי כשר למלא בו את המים, לקדשם באפר ולהזות ממנו. משנתנו מיישמת את הכלל הזה במקרה שנראה ככלי, אך למעשה הוא חלק מן הקרקע.
המקרה הפותח הוא גיגית שהיא חלק מן הסלע עצמו: "השוקת שבסלע", שוקת שנחצבה בתוך הסלע. עליה שונה המשנה חמישה דינים. "אין ממלאין בה": אין ממלאים לתוכה את המים. "ואין מקדשין בה": אין נותנים בתוכה את האפר על המים. "ואין מזין ממנה": אין מזים ממנה. "ואינה צריכה צמיד פתיל": אינה זקוקה לכיסוי המהודק סביב פיה כדי להציל את מה שבתוכה מטומאה. "ואינה פוסלת את המקוה": אין בכוחה לפסול מקווה.
דמיינו חלל שנחצב בתוך סלע גדול, מעין אגן טבעי החקוק באבן עצמה. הוא מחזיק מים היטב, אבל אינו כלי כלל; הוא פשוט פיסת קרקע שעוצבה. וכיוון שאינו כלי, אין עושים בו אף אחד משלבי מי החטאת: לא מילוי המים, לא נתינת האפר לתוך המים ולא ההזאה. מאותו טעם עצמו אין לדין הכיסוי המהודק סביב סביב, צמיד פתיל, שום עניין בה, שהרי דין זה נאמר בכלים.
לסעיף האחרון שבמניין הזה יש השלכה מעשית. אם התכנסו מי גשמים בשוקת סלע כזו ומשם זרמו אל מקווה שאין בו ארבעים סאה, המקווה כשר. מים שעברו דרך כלי נעשים מים שאובים, והם פוסלים את המקווה, אבל שוקת זו אינה כלי, ולכן המים היוצאים ממנה הם מי גשמים טבעיים לכל דבר.
עכשיו המשנה הופכת את המקרה. "היתה כלי": השוקת היתה מתחילה כלי ממש, "וחברה בסיד", ואחר כך חיבר אותה בעליה אל הסלע בסיד. כל הדינים שנמנו קודם מתהפכים. "ממלאין בה": ממלאים לתוכה מים. "ומקדשין בה": נותנים בה את האפר על המים. "ומזין ממנה": מזים ממנה. "וצריכה צמיד פתיל": כיסוי מהודק מציל את מה שבתוכה. "ופוסלת את המקוה": היא פוסלת את המקווה. והטעם פשוט. אגן זה נכנס לעולם כשהוא כלי, וחיבורו לקרקע בטיט אינו מפקיע ממנו את מה שהוא כבר. לפיכך הוא משמש לכל שלב משלבי הכנת מי החטאת, הוא נכנס להלכות צמיד פתיל, ומי גשמים שעוברים בו נעשים מים שאובים שבכוחם לפסול מקווה שאין בו עוד ארבעים סאה.
לאחר שקבעה המשנה שוקת שדינה כדין כלי, היא פונה למה שקורה כשנעשה בה נקב וסתמו אותו. "נקבה מלמטן": נפתח נקב בתחתיתה, "ופקקה בסמרטוט", וסתם אותו הבעל בפיסת בגד. במצב כזה "המים שבתוכה פסולין", אין להשתמש במים העומדים בה, "מפני שאינם עגולים בכלי", שהרי אין המים מוקפים בכלי מכל צד. הסמרטוט אינו נעשה חלק מן הכלי. מים העומדים בדיוק מעל פתח שכל סתימתו בבגד, נסמכים על הבגד ולא על הכלי, ומים כאלה פסולים למי חטאת.
מול זה מעמידה המשנה תמונה שנייה. "מן הצד": הנקב נעשה בדופן השוקת, "ופקקה בסמרטוט", ושוב סתם אותו בסמרטוט. כאן "המים שבתוכה כשרין", המים שבשוקת כשרים, "מפני שהם עגולים בכלי", שהרי המים מוקפים בכלי מכל צדדיהם. כשהנקב בדופן הצד ומקומו למעלה מן התחתית, כל המים שמתחת לגובה הנקב מונחים על רצפת הכלי ומוקפים בדפנותיו. הבגד אינו ממלא כאן שום תפקיד באחיזתם. מים כאלה אכן מוחזקים בכלי, והם כשרים.
המקרה החותם עוסק בתוספת שבנו על השוקת. "עשו לה עטרה", עשו לה שפה מקיפה, "של טיט", מן הטיט, "והלכו המים לשם", ועלו המים לאותו מקום: "פסולין", המים פסולים. הגביהו את שפת השוקת בטבעת טיט שמסביב לפיה, והגדילו בכך את קיבולה. משעה שהמים עולים אל אותה חגורת טיט, שוב אינם עומדים בתוך הכלי אלא בתוך תוספת שלא נעשתה חלק מן הכלי, ואי אפשר להשתמש בהם.
ומסיימת המשנה בתנאי. "אם היה בריא", אם היתה שפת הטיט מחוברת בחוזק, "כדי שתנטל עמה", עד שהשוקת עצמה תינטל יחד עמה, אז "כשר", המים כשרים. כשהחיבור אמיץ כל כך שאחיזה בטבעת הטיט והרמתה תגביה את כל השוקת כגוף אחד, הרי הטיט נבלע ונעשה חלק מן הכלי. המים שבאותו גובה מוחזקים אז בכלי, וכשרים למי חטאת.