פרה, פרק ג, משנה ז. הפרק שלנו מתאר את סדרי הכנת פרה אדומה שלב אחר שלב. בנקודה הזו הפרה כבר יצאה מבית המקדש בלוויית המלווים אותה, בדרכה להר המשחה, הוא הר הזיתים, המקום שבו נעשתה השריפה. המשנה שלנו עוסקת בשני עניינים: מכשול שעלול להתעורר בדרך, ולאחר מכן אחד הרגעים הנועזים ביותר בכל העבודה, שבו טימאו כהן בכוונה תחילה סמוך לעבודתו.
כשהפרה לא רצתה לצאת
המשנה פותחת: "לא הייתה פרה רוצה לצאת, אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו, ולא אדומה, שלא יאמרו שתיים שחטו". אם הפרה סירבה לצאת, אין מוליכים בהמה אחרת לצידה כדי לפתות אותה להתקדם. בהמות הולכות ברצון רב יותר בחברת בהמה אחרת, והפתרון הטבעי היה להוליך פרה שנייה לצידה. אלא שאותה פרה שנייה לא תהיה שחורה, שמא יאמרו הרואים שפרה שחורה היא זו שנשחטה. וגם לא פרה אדומה נוספת, שמא יאמרו ששתי פרות נשחטו. בשני המקרים תמונת העבודה תיראה מעוותת בעיני המתבוננים.
טעמו של רבי יוסי
רבי יוסי נותן להלכה זו יסוד אחר לגמרי: "לא משום זה, אלא משום שנאמר והוציא אותה לבדה". לדעתו אין הדין תלוי כלל ברשמים המוטעים של הצופים, אלא נובע מלשון הפסוק עצמו, המורה שיוציאו אותה לבדה. מכיוון שהתורה קבעה שהפרה תצא בלי לוויה של בהמה אחרת, אין בהמה שנייה הולכת עמה, בין אם העומדים מן הצד יסיקו מסקנות ובין אם לא.
הזקנים ובית הטבילה
עתה עוברת המשנה לסידורים שבמקום: "וזקני ישראל היו מקדימין" "ברגליהם להר המשחה": זקני ישראל היו יוצאים לפני כולם, הולכים ברגל, ומגיעים להר המשחה, הוא הר הזיתים, עוד לפני שהגיעו הפרה ומלוויה. ושם, "ובית טבילה היה שם": מבנה טבילה עמד מוכן באותו מקום, ובו מקווה לכל מי שיצטרך לטבול.
טימוא הכהן בכוונה
וכאן בא הדין המפליא: "ומטמאים היו את הכהן" "השורף את הפרה, מפני הצדוקים, שלא יהיו אומרים מעורבי שמש הייתה נעשית". את הכהן שנתמנה לעשות את השריפה טימאו במתכוון, והטעם היה הצדוקים: שלא תהיה בידם האפשרות לטעון שעבודה זו כשרה רק כשנעשית בידי מי שכבר העריב שמשו אחר טבילתו.
מאחורי הדברים עומדת מחלוקת. הכתוב מייחד את אסיפת האפר לאיש טהור. הצדוקים הבינו את הדרישה הזו בחומרה המקסימלית: לשיטתם אדם יוצא מכלל טומאה רק לאחר שטבל ושקעה עליו החמה, ולכן אין למסור שום דבר מענייני פרה אדומה למי שלא הגיע לדרגה זו. חכמים סברו אחרת, מכוח המסורת שקיבלו: טבול יום כשר לעבודה זו. מי שטבל במשך היום, אף שעדיין לא שקעה עליו החמה וטהרתו לפיכך אינה שלמה, כשר להשתתף בהכנת פרה אדומה.
כדי שלא יישאר ספק במסורת הזו, לא הסתפקו חכמים באמירתה. הם היו מטמאים את הכהן במתכוון, אחר כך מטבילים אותו במקווה, ואחר כך מורים לו להמשיך בעבודה מיד, בעודו טבול יום ולפני שקיעת החמה. כך נעשתה העבודה בפרהסיה ובהדגמה גלויה דווקא באופן שהצדוקים שללו, מה שהפריך את טענתם למעשה וקבע לעיני הכול שמסורת חכמים היא פירושה האמיתי של התורה.