פרה, פרק י"ב, משנה ז. הפרק הזה עוסק בהזאת מי חטאת, מימיה של הפרה האדומה, ובחומרות המיוחדות שנאמרו בכל מה שנוגע לחטאת. משנתנו עוברת מן האזוב ומן המים אל האדם עצמו: מה דינו של מי שהכין את עצמו בטהרה לצורך החטאת, ואחר כך נטמאו ידיו?
המקרה
לשון המשנה: "הטהור לחטאת שנטמאו ידיו", מי שהיה טהור לחטאת ונטמאו ידיו. ידיים יכולות לקבל טומאה בפני עצמן בכמה דרכים. אפשר שנגע בדבר שהוא ראשון לטומאה, שמטמא את הידיים הנוגעות בו. ואפשר שעסק בכתבי הקודש, שחכמים גזרו עליהם שמטמאים את הידיים, טומאת ידיים שאינה אלא מדרבנן.
הדין
בדיני טומאה הרגילים, מקרה כזה משאיר את הידיים טמאות ואת שאר הגוף בטהרתו. בחטאת אין הדבר כן. המשנה פוסקת "נטמא גופו": כל גופו נטמא. הטומאה שנחה על ידיו בלבד נחשבת לעניין החטאת כאילו אחזה בכל האדם, ושוב אינו כשר לעסוק במי חטאת.
ועד מאה
ממשיכה המשנה: "ומטמא את חברו, וחברו את חברו, אפילו הן מאה". מאחר שנטמא בכל גופו, הרי הוא מטמא עכשיו את חברו שהיה טהור לחטאת, ואף גופו של חברו נטמא כולו; וחברו מטמא שלישי, וכן הלאה, אפילו הם מאה. גם כאן פוגשים אנו את חומרו הגדול של החטאת: הטומאה עוברת מזה לזה בלי שיתשש כוחה, כמה שתתארך השרשרת.
לימודה של המשנה הוא עד כמה מרחיקה חומרתה של תורה בעבודת הפרה האדומה. טומאה שבכל מקום אחר היתה נעצרת בידיו של אדם, ובאחד המקרים אינה אלא טומאה דרבנן מעיקרה, די בה כאן לפסול אותו כולו ולפסול כל מי שנוגע בו אחריו.