פרה, פרק י"א, משנה ז. סופו של הפרק עובר לדון באזוב, אותו צמח שכורכים אותו וטובלים אותו במי חטאת ומזים בו על אדם או על כלי טמאים. התורה אמרה סתם "אזוב", ומן המילה הבודדת הזאת דורשת המשנה שורה של הלכות: אילו צמחים כשרים, אילו פסולים, ואיזה חלק מן הצמח כשר לשימוש.
אזוב ואזוב שיש לו שם נוסף
המשנה קובעת כלל: "כל אזוב שיש לו שם לווי, פסול". כל אזוב שנלווה לשמו כינוי נוסף, תוספת שם על המילה אזוב, פסול להזאה. "אזוב זה, כשר": האזוב הסתמי, זה שכל שמו "אזוב" ולא יותר, כשר. התורה ביקשה אזוב, ולא מין מסוים של אזוב.
ומכאן הדוגמאות. "אזוביון" הוא אזוב שמשתמשים בו כרפואה לתולעים שבמעיים. ויש את המין שגונו תכלת, "אזוב כוחלי"; והמין הרומי, "אזוב רומי"; והמין הגדל במדבר, "אזוב מדברי". על כולם פוסקת המשנה "פסול". כל אחד מהם הוא זן מסוים של אזוב ולא אזוב סתם, ולפיכך אין אחד מהם כשר לשימוש עם מי חטאת.
אזוב של תרומה
"ושל תרומה טמאה, פסול". אזוב שיש לו דין תרומה ונטמא, פסול להזאה. "ושל טהורה, לא יזה, ואם הזה, כשר". אזוב של תרומה שהוא עדיין טהור, אין להזות בו לכתחילה, אך אם הזה בו בדיעבד, ההזאה כשרה.
איזה חלק מן הצמח
"אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות". אין מזין בְּיונקות, הן הנצרים הרכים, ולא בתמרות. ומהן התמרות? הפירוש המקובל ביותר, פירושם של הרא"ש והברטנורא, הוא שאלו הגרגרים (הפירות) של הצמח. התוספתא מציעה קריאה אחרת, שהן ענפים רכים שעדיין לא פרחו. אנו הולכים אחר ההבנה המקובלת, שהתמרות הן הגרגרים.
כניסה למקדש לאחר הזאה כזו
מכיוון שהזאה ביונקות פסולה, מי שהוזה עליו בהן נשאר טמא. ואף על פי כן מלמדת המשנה: "ואין חייבין על היונקות על ביאת המקדש". מי שהוזה עליו בְּיונקות ונכנס למקדש, אינו חייב על ביאת מקדש. למעשה, אין דנים אותו כמי שנכנס למקדש בטומאתו.
רבי אליעזר מרחיב את הדבר: "אף על התמרות", אותה קולה נאמרת גם במי שהוזה עליו בתמרות. אלא שאין ההלכה נפסקת כרבי אליעזר.
ולסיום מגדירה המשנה את מונחה: "אלו הן היונקות: גבעולין שלא גמלו". היונקות הן הגבעולים שעדיין לא הבשילו.
החוט המשותף לכל המשנה הוא הדיוק. מי חטאת מזין באזוב, ומילת התורה נלקחת כמשמעה בדיוק: לא זן שיש לו שם, לא גבעול שלא גמל, לא תמרה, אלא האזוב עצמו.