פרה, פרק ח', משנה ו'. משיצא הפרק מדיני מי חטאת, הוא פונה לכללים הכוללים של טומאה וטהרה, ובמיוחד לחומרה המיוחדת שהחמירו חכמים במשקין שנטמאו. משנתנו מיישמת כלל זה על כלי חרס.
הקשיבו ללשון: "אין כלי חרס", כלי העשוי חרס, "מטמא חברו", אינו מטמא כלי אחר, "אלא משקה", המלאכה הזו שייכת למשקה בלבד. וממשיכה המשנה: "נטמא משקה", משנטמא המשקה עצמו, "טמאהו", הוא מטמא את הכלי השני.
שני כללים ידועים מצטרפים כאן ומולידים את ההלכה הזו. כלים אינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, הדרגה העליונה של הטומאה, העומדת בראש השרשרת. וכלי חרס, כמה טומאה שיקלוט, לעולם אינו מגיע לדרגה זו. התוצאה: לכלי חרס טמא אין שום דרך ישירה להעביר את טומאתו לכלי שני. נשאר לו פתח אחד בלבד, והוא המשקה.
לפיכך, משנגע משקה בכלי החרס הטמא וקיבל ממנו טומאה, יכול אותו משקה לטמא כלי אחר. שוב עומדים אנו לפני חומרה מדברי סופרים, ואבן הבוחן שלה היא זובו של זב. הזוב הוא אב הטומאה, ומן התורה הוא מטמא כלים. על פי דוגמה זו נתנו חכמים למשקה טמא כוח דומה כלפי כלים.
המשנה מבטאת את התמיהה שבשרשרת הזו בכך שהיא שמה דברים בפי הכלי השני: "הרי זה אומר", כלי זה אומר, "מטמאך לא טמאני", מי שנתן לך את טומאתך לא היה בכוחו לטמא אותי, "ואתה טמאתני", ואילו אתה באת וטימאת אותי. כלי החרס, שלעולם אינו נעשה אב הטומאה, לא היה יכול לשנות את מעמדו של כלי זה כלל. ואילו המשקה, שכל טומאתו לא באה אלא מאותו כלי חרס, יכול לעשות בדיוק את זה, ואף עושה.
התמונה העולה מכאן מדויקת: כלי חרס אינו מעביר את טומאתו לכלי אחר בכוחות עצמו, אבל משקה שנטמא ממנו נעשה השליח הנושא את הטומאה רחוק יותר משיכול היה מקורו שלו להגיע.