פרה, פרק שביעי, משנה ו. הפרק השביעי חוזר ונסמך על רעיון אחד: מן הרגע שאדם מתחיל למלא מים לחטאת, הם מימי הפרה האדומה המטהרים, ועד שנותנים בהם את האפר, אין לו לעסוק בשום מלאכה אחרת. משנתנו שואלת על מעשה שנראה תמים לגמרי, ומלמדת כמה תלוי בשאלה אם אדם הולך בדרכו הישרה או נוטה ממנה הצידה.
ואלו דברי המשנה, ביטוי אחר ביטוי: "המוליך את החבל בידו" (המעביר חבל בשעה שהוא מהלך), "לדרכו", כלומר שדרכו עוברת בכל מקרה על פתח הבעלים, "כשר", המים שמלאו נשארים כשרים. "ושלא לדרכו", כשהוא צריך לסטות ממסלולו, "פסול", המים נפסלים.
נצייר את המעשה. אדם שאל חבל מחברו, ובו שילשל את הכד אל המעיין ומילא את המים. עכשיו, כשהכד כבר מונח על כתפו, הוא מחזיק את החבל בידו כדי להחזירו לבעליו. אם בית הבעלים נמצא בדרך שהוא מהלך בה בכל מקרה, בלי שום סטייה, אין הולכת החבל נחשבת מלאכה כלל, ומי החטאת כשרים.
אבל אם החזרת החבל מוציאה אותו מדרכו, התמונה משתנה. הולכת חפץ בדרך של סטייה היא מעשה מלאכה בפני עצמו, שליחות שלקח על עצמו בשעה שמי המצווה מופקדים בידו, ובכך המים נפסלים.
המשנה חותמת בהערה היסטורית מפליאה: "זה הלך ליבנה שלושה מועדות, ובמועד השלישי הכשירו לו הוראת שעה." אותו אדם עלה ליבנה בשלושה מועדים נפרדים, ובביקור האחרון שבהם הכשירו לו חכמים את מימיו בדרך של הוראה שניתנה לאותה שעה בלבד.
המדובר הוא במקרה שהחבל אכן הובל בדרך של סטייה. תלמיד חכם יצא ליבנה, מקום מושבו של הסנהדרין לאחר שגלה מירושלים, כדי להציג את הַשְּׁאֵלָה לפני החכמים. המסורת שסביב הלכה זו מספרת שאנשי אסיא הופיעו ביבנה בשלושה ימים טובים בניסיון לקבל הוראה, ורק בהופעה האחרונה מכל אלו הכשיר בית הדין את המים. מה שנתנו היה הוראת שעה, היתר שניתן לאותו מעמד מסוים משום שהצורך היה דחוף.
לשון המשנה מדוקדקת, והיא משמרת את שני חצאי האמת. לפי הדין הקבוע, מי שהוליך את חבלו שלא לדרכו בשעה שהוא נושא את מי החטאת, פסל אותם. מה שאירע ביבנה היה היתר שעת הדחק, שניתן פעם אחת, בשעת הצורך, על ידי בית הדין הגדול של הדור, ואין הוא מזיז את הכלל שבו פותחת המשנה: לדרכו, כשר; שלא לדרכו, פסול.