פרה, פרק ה, משנה ו. הפרק עוסק בכלים שמשתמשים בהם בהכשרת מי חטאת: מילוי מים מן המעיין ועשיית הקידוש, נתינת אפר הפרה האדומה לתוכם. כלי העשוי כמעט מכל חומר כשר לכך, אבל צריך שיהיה כלי ממש. משנתנו מביאה שני מקרי גבול שנחלקו בהם התנאים אם החפץ שלפנינו זכה בשם הזה.
ביצת היוצרים
המקרה הראשון במשנה: "ביצת היוצרים כשרה", ביצה של היוצרים (עושי כלי החרס) כשרה. ולעומת זאת "רבי יוסי פוסל": רבי יוסי סובר שאין להשתמש בה.
ומה הוא הדבר הזה? האומנים העובדים בחרס מכינים גושי טיט עגולים ובתוכם בית קיבול חפור, בערך בגודלה ובצורתה של ביצה, ומחזיקים מהם מלאי מוכן. כשהיוצר רוצה לעשות כלי מסוים, הוא לוקח אחת מן הצורות המוכנות ומעצב אותה לכלי הגמור. הדעה הראשונה סוברת שמכיוון שבית הקיבול כבר מחזיק נוזל, החפץ נחשב כלי ומותר לקדש בתוכו את מי החטאת. רבי יוסי פוסל: לדעתו אין כאן דבר הראוי להיקרא כלי, שהרי הטיט עדיין חומר בתהליך עשייה, המחכה לצורה שהאומן מתכוון לתת לו.
ביצת התרנגולת
המקרה השני: "ביצת התרנגולת", ביצה של תרנגולת, כלומר הקליפה עצמה. כאן "רבי מאיר ורבי יהודה מכשירין", שניהם מתירים לקדש בה את המים, ואילו "וחכמים פוסלין", חכמים אומרים שאינה כשרה.
בטעמם של רבי מאיר ורבי יהודה, הקליפה משמשת בית קיבול, ולכן מותר לקדש בתוכה את מי החטאת. חכמים חולקים ואומרים שקליפה כזו אינה נחשבת כלל לכלי, וכדעתם נפסקה ההלכה.
שני חלקי המשנה תלויים באותה שאלה עצמה. חלל שמחזיק מים אינו נעשה כלי מחמת זה בלבד. טיט שעדיין לא נעשה ממנו כלי, וקליפה שמעולם לא נעשתה ממנה שום צורה, חסרים את המעמד שמי החטאת דורשים.