פרה, פרק י"ב, משנה ו. הפרק כולו עוסק באזוב שבו מזים את מי החטאת (מי הפרה האדומה), ובחומרות הרבות שהטילו התורה והחכמים על כל הנוגע לחטאת. משנתנו שואלת מה הדין כאשר האזוב עצמו טמא.
פותחת המשנה: "המזה באזוב טמא", מי שהזה באזוב שנטמא. הדין מתחלק לפי שיעורו של אותו אזוב.
אזוב שיש בו כביצה
"אם יש בו כביצה, המים פסולים והזאתו פסולה": אם יש באזוב הטמא נפח של כביצה, המים פסולים וההזאה פסולה. הטעם נעוץ בשיעור שנקבע בטומאת אוכלין: אוכל טמא מטמא אחרים רק כשיש בו שיעור כביצה. כאן נלקט האזוב לשם אכילה, ולפיכך הוא מקבל טומאה בתורת אוכל, וכיוון שיש בו כביצה הוא מעביר את טומאתו לכל מה שהוא נוגע בו. משנטבל במי החטאת, טימא את המים, ומשנפסלו המים אין ההזאה שנעשתה בהם מועילה כלום.
אזוב שאין בו כביצה
"אין בו כביצה, המים כשרים והזאתו פסולה": אם אין באזוב כביצה, המים נשארים כשרים, אך ההזאה פסולה. שני עניינים נפרדים כאן. מכיוון שאין באזוב שיעור כביצה, אין בכוחו להעביר את טומאתו, ולכן המים שנטבל בהם נשארים כשרים וניתן להשתמש בהם להזאה אחרת. ואף על פי כן, ההזאה שנעשתה באזוב הזה פסולה, שהאזוב המשמש למי חטאת צריך להיות טהור בעצמו, וצריך שנלקט לשם הזאה. אזוב זה נלקט לאכילה ולא לשם חטאת, ומלבד זאת הוא טמא. משני הטעמים הללו הוא פסול לעבודת ההזאה.
שרשרת טומאה שאין לה סוף
וחותמת המשנה: "ומטמא את חברו, וחברו את חברו, אפילו הן מאה". האזוב הטמא מטמא אזוב אחר, והשני מטמא שלישי, וכן הלאה, אפילו הם מאה. זו אחת מן החומרות הידועות שבחטאת: בדיני טומאה הרגילים כל דרגה חלשה מקודמתה עד שהשרשרת נפסקת, אך בכל הנוגע לחטאת הטומאה עוברת מזה לזה בלי להיחלש, כמה שתתארך השורה.
אם כן, משנתנו מלמדת אותנו גם את ההבדל המעשי שעושה שיעור כביצה לגבי המים, וגם את הדרישה העומדת בפני עצמה, שהאזוב יהיה טהור ומיועד להזאה כדי שההזאה תהיה כשרה כלל.