פרה, פרק י', משנה ו'. הפרק שלנו עוסק בחומרה המיוחדת שנהגו בחטאת: באפר הפרה האדומה ובמים שקודשו בו. כל דבר שלא נשמר בטהרה שהחטאת דורשת, ואפילו חפץ שטהרתו מספקת לגמרי לקודש או לתרומה, מטמא כל אדם או כלי שכן נשמרו בטהרה לחטאת. במשנה זו נעקוב אחר שורה של מקרים שבהם לגין של מי חטאת ולגין של קודש או של תרומה נפגשים זה בזה, או שאדם אחד נושא את שניהם יחד, ובכל מצב נלמד מי מהם נפסל ומי נשאר בטהרתו.
מגע בין הלגינים
"לגין של חטאת שנגע בשל קודש ובשל תרומה" לגין הוא כלי לנוזלים, וכאן לגין של חטאת נגע בלגין של קודש או של תרומה. הדין הוא: "של חטאת טמא" לגין החטאת נפסל, "ושל קודש ושל תרומה טהורין" ושני האחרים נשארים בטהרתם. מאחר שכלי הקודש וכלי התרומה לא נשמרו ברמת הטהרה שהחטאת תובעת, די בנגיעתם כדי לפסול את לגין החטאת, ואילו המגע עצמו אינו פוגע בהם כלל.
שניהם בשתי ידיו
"שניהם בשתי ידיו, שניהם טמאין." כשאדם אחד אוחז את שני הלגינים בעת ובעונה אחת, אחד בכל יד, אין אף אחד מהם נמלט: שניהם מקבלים טומאה.
נצייר לעצמנו אדם ששמר על עצמו בטהרה לחטאת, אוחז בידו האחת את לגין מי החטאת ובידו השנייה את לגין הקודש או התרומה. ברגע שהיד השנייה נוגעת בדבר שטהרתו אינה מגיעה לדרגה שהחטאת דורשת, האדם עצמו מאבד את טהרתו לחטאת, ומיד הוא מעביר את הטומאה הזאת ללגין שבידו הראשונה ולמים שבתוכו. גם לגין הקודש או התרומה נפגע: מי חטאת מטמאים את נושאם, והטומאה שהאדם קיבל עכשיו ממשיכה ועוברת אל הכלי שבידו השנייה.
שניהם עטופים בנייר
"שניהם בשני ניירות, שניהם טהורין." כשכל אחד מן הלגינים מונח בעטיפה משל עצמו, שניהם יוצאים טהורים. הנייר מפריד בין ידי האדם ובין הכלים, כך שאין הוא נוגע ממש בשום דבר שטהרתו פחותה מן הנדרש לחטאת. לפיכך אין הוא מאבד את טהרתו לחטאת כלל, ואין נפגע דבר ממה שהוא אוחז.
אחד עטוף ואחד גלוי
"של חטאת בנייר, ושל תרומה בידו, שניהם טמאין." לגין החטאת עטוף, אבל לגין התרומה (ולגין של קודש דינו שווה) נוגע ישירות בבשרו. העטיפה אינה מועילה לו עכשיו: ידו הגלויה שעל כלי התרומה מפקיעה ממנו את טהרתו לחטאת, ומשקרה הדבר, שני הלגינים שבידיו טמאים.
"של תרומה בנייר, ושל חטאת בידו, שניהם טהורין." נהפוך את הסדר, שהתרומה בנייר והחטאת אחוזה בידו הגלויה, ואין אף אחד מהם נפסל, שהרי ידו של האדם אינה מגיעה לכלי התרומה עצמו. רבי יהושע חולק: "של חטאת טמא" לגין החטאת, לדעתו, אכן נטמא.
שיטת רבי יהושע
שיטת רבי יהושע מרחיקה לכת עוד יותר: לדעתו לגין החטאת נפסל אף במקרה הקודם, שבו כל אחד מן השניים היה אחוז בנייר משל עצמו. הוא סובר שכלי טהור הראוי לקבל טומאת מת נחשב מדף לעניין חטאת, ומדף מטמא לא רק במגע אלא גם בהיסט ובנשיאה. לפיכך כלי התרומה, אף שהוא סגור בנייר שלו, שולל מן האדם את טהרתו לחטאת עצם זה שהוא נושא את משקלו, וממנו עוברת הטומאה אל לגין החטאת שהוא אוחז או נושא. כלי התרומה עצמו, לעומת זאת, יוצא טהור, שהוא צריך נגיעה ממש כדי להיפגע, וזה בדיוק מה שהנייר מונע. אין הלכה כרבי יהושע.
כשהלגינים מונחים על הארץ
"היו נתונין על גבי הארץ ונגע בהן" הלגינים הונחו על הארץ והאדם נגע בהם. או אז "של חטאת טמא" לגין החטאת מקבל טומאה, ואילו "של קודש ושל תרומה טהורין" לגין הקודש ולגין התרומה נשארים בטהרתם. הנגיעה בכלי הקודש או התרומה מפקיעה מן האדם את טהרתו לחטאת, והוא מעביר את הטומאה הזאת אל לגין החטאת שתחת ידו. אבל במקרה זה מי החטאת לא טימאו אותו כלל, שאין הם מטמאים אלא דרך נשיאה, וכאן הכלים מונחים על הארץ ואינם נשאים. ומאחר שלא קיבל שום טומאה ממי החטאת, אין לו מה להעביר לקודש או לתרומה.
היסט בלא נגיעה
"הסיטן, רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין." אם הסיט אותם, לדעת רבי יהושע שניהם טמאים, ולדעת חכמים שניהם נשארים טהורים.
המשנה מדברת באדם שמניע את שני הלגינים בלי שיד תיגע באף אחד מהם. נצייר לעצמנו את שני הכלים עומדים על גבי לוח, ואדם שהוא טהור לחטאת מכה בלוח ההוא, והלוח נע והלגינים נעים עמו. רבי יהושע מטמא אותם, בהתאם לשיטתו שכלי כזה נחשב מדף לעניין חטאת ולפיכך מטמא בהיסט. לדעת חכמים שניהם נשארים טהורים, שלדעתם אין דין מדף לחטאת בלגין של קודש ובלגין של תרומה כלל. אף כאן ההלכה כחכמים.