פרה, פרק ט, משנה ה. הפרק כולו עוסק במי חטאת, מי הטהרה של הפרה האדומה, ובדרכים השונות שבהן הם נפסלים. משנתנו שואלת שאלה מעשית: לאחר שהמים כבר נפסלו, מה עושים בהם? ומה הדין אם בהמה שתתה מהם?
פתיחת המשנה: "מֵי חַטָּאת שֶׁנִּפְסְלוּ, לֹא יְגַבְּלֵם בְּטִיט, שֶׁלֹּא יַעֲשֵׂם תַּקָּלָה לַאֲחֵרִים". מי חטאת שנפסלו, אין לגבלם בעפר לעשותם טיט, כדי שלא יעמיד אדם מכשול בדרכם של אחרים. ומול זה: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּטְלוּ", לדעת רבי יהודה מים אלו כבר איבדו את מעמדם.
מה הבעיה בגיבול המים בטיט? הטיט עתיד להגיע לידיהם של אנשים שאינם יודעים דבר על מקורו. מי חטאת שנפסלו לא איבדו את כוחם לטמא את הנוגע בהם, וכאן הטומאה מוסתרת בתוך מה שנראה כטיט רגיל לחלוטין. אדם המטפל בו נטמא בלי שיעלה בדעתו מדוע. בדיוק את המלכודת הנסתרת הזאת, התקלה, באה המשנה למנוע.
רבי יהודה חולק. לשיטתו המים בטלים משעה שנבלעו בטיט, ולפיכך אין כל חשש, ומותר להשתמש בטיט ככל טיט.
פרה ששתת מן המים
המשנה עוברת למקרה שני: "פָּרָה שֶׁשָּׁתַת מֵי חַטָּאת", פרה ששתתה ממי הטהרה, "בְּשָׂרָהּ טָמֵא מֵעֵת לְעֵת", בשרה טמא מאותה שעה ועד אותה שעה ביום המחרת, יום ולילה שלמים. ו"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּטְלוּ בְמֵעֶיהָ", לדעת רבי יהודה המים בטלים משעה שהם בתוך מעי הבהמה.
לפי הדעה הראשונה, המים שומרים על כוחם בתוך הבהמה למשך מעת לעת, עשרים וארבע שעות. אם נשחטה הפרה בתוך הזמן הזה, בשרה טמא, ויש להמתין את היום כולו עד שייחשב הבשר טהור.
רבי יהודה אינו רואה כל צורך להמתין. משהגיעו המים לכרסה של הפרה הם נסרחים ואינם ראויים לשתייה, ומשקה במצב כזה אין בכוחו לטמא. תישחט הבהמה באותה שעה עצמה, והבשר טהור.
שני חלקי המשנה סובבים סביב אותה שאלה בשני הקשרים: מי חטאת שנבלעו בתוך דבר אחר, בטיט או בגוף הבהמה, האם כוחם עומד להם, או שאיבדו את עצמם בסביבתם החדשה? התנא קמא רואה אותם כמסוכנים עדיין ותובע זהירות למען מי שאינו יודע, ורבי יהודה פוסק שבשני המקרים פשוט בטלו.