פרה, פרק ח, משנה ה. לאחר שהפרק עסק בהרחבה במי חטאת ובמים הכשרים או הפסולים לשימוש עם אפר הפרה האדומה, הוא פונה עתה לכללים רחבים יותר בדיני טומאה וטהרה, ובייחוד לכוח המיוחד שהעניקו חכמים למשקין שנטמאו.
המשנה נפתחת בכלל רחב, וכדאי לקרוא אותו משפט אחר משפט. "כל ולד הטומאות": כל טומאה שאינה אלא תוצר של טומאה אחרת, דרגה הנגררת מן הטומאה ולא הטומאה במקורה; "אינו מטמא כלים": אין בכוחה של טומאה כזו לטמא כלים; "אלא משקה": המשקה לבדו הוא היוצא מן הכלל. ועוד מוסיפה המשנה: "נטמא משקה", אם המשקה עצמו קיבל טומאה, "טמאן", הוא ממשיך ומעביר את הטומאה לכלים.
שני מושגים כאן צריכים הגדרה. ולד הטומאה, תולדה של טומאה, הוא דבר שדרגת טומאתו היא ראשון או שני לטומאה. מולו עומד אב הטומאה, הטומאה בעוצמתה המקורית והבלתי מדוללת. התורה עשתה את הכלים מקבלי טומאה מאב הטומאה בלבד; כשהטומאה אינה אלא דרגה נגררת, אין לה במה להיאחז בכלי, והכלי נשאר טהור.
לדין תורה זה צירפו חכמים יוצא מן הכלל אחד, והוא בדיוק נושא משנתנו: משקה. משקה שנגע בו ולד הטומאה אכן מקבל טומאה, ומשנטמא הוא מטמא כלים. התורה לא כתבה זאת כלל; זו חומרה מדברי חכמים, והם למדו אותה מדוגמת משקה הזב, משקה שהתורה עצמה מדרגת אותו בדרגת הטומאה הגבוהה ביותר והוא אכן מטמא כלים. מתוך רצון שגדרי הטומאה יעמדו בעינם, נהגו חכמים בכל משקה טמא חומרה מקבילה.
מכאן נוצרת שרשרת מוזרה, והמשנה ממחיזה אותה בכך שהיא שמה דברים בפי הכלי. "הרי זה אומר", הכלי מכריז כלפי המשקה: "מטמאך לא טמאני", מי שטימא אותך לא היה בכוחו לטמא אותי כלל; "ואתה טמאתני", ואף על פי כן אתה באת וטימאת אותי. מול הכלי עצמו לא הועיל ולד הטומאה כלום. המשקה, שקיבל את טומאתו מאותו דבר בדיוק, מצליח לעשות מה שמקורו שלו לא היה יכול לעשות מעולם.
לימוד המשנה הוא אם כן כפול. ראשית, הכלים מוגנים מדין תורה מפני ולד הטומאה, ורק אב הטומאה מגיע אליהם. שנית, המשקין עומדים מחוץ להגנה הזו: משנטמא משקה, הוא נושא את טומאתו רחוק יותר מן המקור שממנו קיבל אותה.