פרה, פרק ז, משנה ה. הפרק כולו סובב סביב עיקרון אחד: הממלא מים לחטאת, הם מי הפרה האדומה המטהרים, אינו רשאי לעסוק בשום מלאכה אחרת מרגע שהתחיל ועד שיינתן האפר במים. משנתנו לוקחת את העיקרון הזה ומיישמת אותו במעמד שגרתי לגמרי: אדם העומד על המעיין ומבקש מים גם לצורך המצווה וגם לצורך עצמו.
לשון המשנה היא "הַמְמַלֵּא לוֹ וּלְחַטָּאת", אדם הבא אל המעיין ובידו שתי מטרות בבת אחת, החטאת מצד אחד וצורכי ביתו מצד שני. בו נאמר "מְמַלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ תְּחִלָּה וְקוֹשְׁרוֹ בָּאֵסֶל": את מי החולין הוא ממלא בתחילה, וכד זה הוא קושר אל מוט הכתפיים. ורק לאחר מכן, "וְאַחַר כָּךְ", הוא ממלא "אֶת שֶׁל חַטָּאת", את המים המיועדים למצווה.
האסל הוא המוט המונח לרוחב הכתף ותלויים בו הכדים. הסדר שהמשנה קובעת אינו עניין של סדר וניקיון אלא של הימנעות ממלאכה בשעה הלא נכונה. מילוי מים לצרכיו הפרטיים הוא כשלעצמו מעשה מלאכה רגיל. אם הוא נעשה בראשונה, והכד נקשר אל האסל בראשונה, הרי שכאשר הוא פונה אל מי החטאת לא נשאר עוד דבר שיעסיק אותו, ומי המצווה נמלאים ונישאים בדעה שלמה.
הפוך את הסדר, והמים אובדים: "וְאִם מִלֵּא שֶׁל חַטָּאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִלֵּא אֶת שֶׁלּוֹ, פָּסוּל". מילא את מי החטאת קודם ורק אחר כך מילא לעצמו, פסול. המילוי הפרטי נדחק ובא בין מילוי מי החטאת לבין קידושם באפר, ומלאכה מפסקת זו פוסלת את המים. אילו סידר את הדברים בדרך ההפוכה, כהוראת המשנה, לא הייתה מלאכה מפסקת בין המילוי לקידוש, והמים היו כשרים.
המשנה ממשיכה בשאלה היכן ייתלה כל כד: "נוֹתֵן אֶת שֶׁלּוֹ לְאַחֲרָיו וְשֶׁל חַטָּאת לְפָנָיו". את מימיו שלו הוא נותן מאחוריו ואת מי החטאת לפניו. הטעם הוא שמירה. מי חטאת צריכים שמירה, שבלא השגחה נוח להם להיפסל, וכד התלוי מאחורי גבו של אדם הוא כד שאינו רואה אותו. מה שנמצא לנגד עיניו, הוא שנמצא תחת שמירתו.
מכאן פסק המשנה: "וְאִם נָתַן" את הכד "שֶׁל חַטָּאת לְאַחֲרָיו, פָּסוּל". תלה את מי המצווה מאחורי גבו, נפסלו, שהרי מים התלויים במקום שאין נושאם יכול לתת בהם עין לא זכו לשמירה שהם צריכים.
הסיפא עוברת אל הולך דרכים ששני כדיו מלאים מי מצווה: "הָיוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁל חַטָּאת". כאן הוא תולה "אֶחָד לְפָנָיו" ו"אֶחָד לְאַחֲרָיו", והדין "כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר": שניהם כשרים, לפי שאין דרך אחרת. האסל צריך שיהיה משקלו שקול משני צדדיו, ואין אדם יכול לקשור בו שני כלים באופן ששניהם יהיו תלויים לפניו.
יש מבארים את הדבר כך: חובת השמירה על המים היא מן התורה, אבל הדקדוק הנוסף שהשמירה תיעשה דווקא בנתינת הכד לפנים ולא לאחור הוא חומרה מדברי חכמים. וחכמים לא העמידו את חומרתם במקום שאי אפשר לקיימה, שמטבעו של האסל אחד הכלים חייב להיות מאחור.
גישה שנייה קוראת את המילים האחרונות בניקוד אחר, לא שאי אפשר אלא "מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר": ההסדר עומד לא מחמת שאין ברירה טובה יותר, אלא מפני שהשמירה על הכד האחורי מצויה בהחלט בהישג ידו. שני הכלים תלויים באותו אסל המונח על כתפו, וממילא העין שהוא נותן בכד שלפניו נותנת שמירה גם בזה שמאחוריו. קריאה זו גם מחדדת את הפסול שנאמר קודם: מי שתולה את מי ביתו במקום שהוא רואה אותם ואת מי המצווה במקום נסתר, נתן לצורכי עצמו את דעתו והסיח את מי החטאת מלבו. שמירה כראויה הייתה בידו לגמרי, ומכיוון שבחר בסידור שאינו שומר, איבד את המים.
לימודה של המשנה הוא מוסר הסדר ומוסר תשומת הלב. אותה הליכה עצמה אל המעיין, עם אותם שני כדים ואותו אסל, היא או מצווה שנתקיימה או מצווה שאבדה, הכול לפי מה שאדם עושה ראשון ולפי היכן הוא נותן את עיניו.