פרה, פרק ו, משנה ה. הפרק עוסק בדרכים שבהן מים שנועדו למי חטאת נפסלים, ומשנתנו עוסקת במקרה שבו המים לא נאספו כראוי מעולם.
"המפנה את המים לתוך הגת או לתוך הגבים, פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת, מפני שלא נתמלאו בכלי" (מי שהיטה את מהלך המעיין והוליך אותו אל הגת או אל הגבים, כלומר בורות ומקווי מים, המים הללו פסולים לטהרת זב ולמצורע ולקידוש מי חטאת, שהרי לא נתמלאו בכלי).
הטעם ברור ברגע שנזכיר את התנאי: מים לצרכים אלו צריכים להיאסף בכלי. כאן חפר האדם תעלה מן המעיין והוליך את המים אל הגת או אל הגבים, ובכך קטע את מהלכם הטבעי, והמים נחו במקום שאינו כלי כלל. גת החצובה בקרקע ובורות חפורים באדמה אינם כלים. לפיכך אין המים כשרים לזב, ולא למצורע, ולא לקידוש מי חטאת.
אין הבדל בכך שהמים באו באמת מן המעיין והגיעו לאותם מקומות ישירות ממנו. מי מעיין הם בדיוק מה שטהרות אלו דורשות, אך מים חיים לבדם אינם מספיקים: צריך למלא אותם בכלי. אילו היו הגת והגבים בגדר כלים, המים שבהם היו כשרים, שהרי הגיעו מן המעיין. אבל אינם כלים, ולכן אין אפשרות לקדש את המים שבתוכם כמי חטאת, משום שהקידוש מצריך כלי.