פרה, פרק י"ב, משנה ה. הפרק עוסק בפרטי ההזאה למעשה של מי חטאת, הם המים שבהם אפר הפרה האדומה, וכאן המשנה עוסקת באדם המטהר כלי טמא ונזהר שלא ייטמא הוא עצמו, ולאחר מכן מגדירה בדיוק כמה מים נחשבים הזאה.
המעשה: "אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו ומזה עליו". אדם טהור צריך להזות על קרדום טמא. במקום לאחוז בו בידו ממש, הוא אוחזו דרך כנף בגדו, כך שאין ידו נוגעת במתכת הטמאה כלל, ובאותה אחיזה הוא מזה עליו ממי החטאת.
ומה הדין? פסק המשנה הוא "טהור": האדם שאחז בקרדום לא נטמא. וכך הדין, אומרת המשנה, "אף על פי" שנחו על הקרדום מים בשיעור שהיה מספיק להזאה נוספת, "כדי הזיה". הואיל ובשרו לא נגע במתכת, אין לטומאת הקרדום דרך להגיע אליו.
לאחר שתלתה המשנה את דינה בשיעור המים שנשארו, היא עוצרת כדי לקבוע את השיעור הזה במדויק. שואלת המשנה: "כמה יהא במים", איזו כמות מים צריכה להיות, "ויהא בהן כדי הזיה", כדי שייחשבו שיעור הראוי להזאה? והתשובה: "כדי שיטבול", שיהיו מים כדי שיוכל אדם לטבול בהם את "ראשי גבעולין", קצות גבעולי האזוב שבו מזים, "ויזה", ולהזות בהם.
רבי יהודה מציע אמת מידה אחרת: "רואים אותם כאילו הן", מעריכים את המים כאילו הם נמצאים "על אזוב של נחושת", על גבעול אזוב העשוי נחושת. ולמה נחושת? משום שהמתכת אינה בולעת דבר. אזוב אמיתי, שהוא צמח, שותה חלק מן המים שטובלים אותו בהם, ונמצא שחלק מן הנוזל נבלע בגבעול ואינו מגיע כלל אל הדבר שמזים עליו. ואילו גבעול נחושת משאיר את הכל על פני השטח החיצוני שלו, וכל השיעור נשאר ראוי להזאה. לפיכך מחשב רבי יהודה את השיעור בלי תוספת עבור מה שהצמח היה בולע. אך ההלכה המקובלת אינה כרבי יהודה, והשיעור נמדד כדעה הראשונה שבמשנה.
נמצא שמשנה זו מלמדת אותנו שני דברים: דרך מעשית לטהר כלי טמא בלי להיטמא בטומאתו, על ידי אחיזתו דרך הבגד, וכן שיעור מדויק: כמות מי חטאת נחשבת כדי הזאה כאשר ניתן לטבול בה את ראשי גבעולי האזוב ולהזות בהם.