פרה, פרק יא, משנה ה. פרקנו עוסק בטהרה ובטומאה שסביב מי חטאת, מימיה של פרה אדומה, ואגב כך הוא נכנס לדינם של אנשים שונים שחייבים בטבילה במקווה. המשנה הקודמת דיברה במי שטבילתו מן התורה. עכשיו פונה המשנה למקרה קל יותר: אדם שחיוב הטבילה שלו אינו אלא מדברי חכמים.
וכך לשון המשנה. "כל הטעון ביאת מים", כל מי שנצרך להיכנס לתוך המים, "מדברי סופרים", מכוח תקנת חכמים ולא משום שהתורה עצמה תבעה זאת. אדם כזה "מטמא את הקודש": אוכל של קודש שנגע בו נטמא. "ופוסל את התרומה": תרומה שבידו נפסלת. ואף על פי כן "ומותר בחולין ובמעשר", חולין ומעשר נשארים פתוחים לפניו, "דברי רבי מאיר", וזו שיטתו של רבי מאיר. ומי נכלל בקבוצה הזאת? למשל מי שבלע אוכלין טמאים או משקין טמאים. טומאתו אינה אלא מדברי חכמים, וכך גם הטבילה שהוא חייב בה עכשיו.
לאחר מכן מביאה המשנה דעה חולקת: "וחכמים אוסרין במעשר". חכמים אוסרים אותו במעשר, כלומר במעשר שני. לדעתם ההיתר מגיע עד כאן בלבד, עד חולין; מעשר שני, שיש בו מדרגה של קדושה, נעול בפניו עד שיטבול. וההלכה כחכמים: אדם כזה אסור במעשר, ומותר בכל השאר שנמנה ברשימה.
אחר כך מתארת המשנה את מצבו לאחר שטבל: "לאחר ביאתו מותר בכולן". משטבל, הוא מותר בכולם. ושים לב שזה כך אף שעדיין לא שקעה החמה ביום טבילתו. במקום שהטומאה אינה אלא מדברי חכמים, הטבילה לבדה משלימה את טהרתו, ואין הוא צריך להמתין לצאת הכוכבים כדי לאכול מכל האוכלים הללו.
המשנה מסיימת בשאלת הכניסה למקדש. "ואם בא אל המקדש", אם אכן נכנס להיכל, אז "בין לפני ביאתו", בין שעשה כן קודם שירד למים, "ובין לאחר ביאתו", ובין שנכנס רק אחר כך, בשני המקרים הוא "פטור", פטור מכל חיוב. טומאתו לא הוטלה עליו מן התורה אלא מדברי חכמים, ולפיכך אין עונש בעקבות כניסתו. אזהרת הכתוב שלא לקרוב אל המקדש בטומאה נאמרה במי שנטמא באב הטומאה מן התורה, ותיאור זה פשוט אינו מתאים לו.
המשנה מותחת אם כן קו ברור. טומאה מדברי חכמים ממשית דיה כדי לחסום את האדם מן הקודש, מן התרומה ולפי הדעה המקובלת גם ממעשר שני, ועם זאת היא קלה דיה שטבילה פשוטה מחזירה אותו לטהרתו מיד, וקלה דיה שאינה מחייבת אותו על כניסתו לבית המקדש.