פרה, פרק ח, משנה ד. לאורך כל הפרק אוספת המשנה מצבים שבהם הטומאה עוברת בדרך מפתיעה, וכל אחד מהם נחתם באותו משפט מפתיע עצמו: הדבר שטימא אותך לא היה יכול לטמא אותי, ואף על פי כן ממך נטמאתי. כאן נאמר המשפט הזה על סוג טומאה שאין כדוגמתו בכל התורה: נבלת עוף ממין טהור.
ואלו דברי המשנה: "האוכל מנבלת העוף הטהור", מי שאכל מנבלת עוף טהור, "והיא בבית הבליעה", משהגיע המאכל לבית הבליעה שלו, "מטמא בגדים", הוא מטמא את הבגדים. ומיד לאחר מכן ההנגדה: "הנבלה עצמה", הנבלה כשהיא לעצמה, "אינה מטמאה בגדים", אין בכוחה לטמא בגדים כלל.
וזו התמונה: אדם אוכל כזית מנבלת עוף טהור. ברגע שהחתיכה מגיעה לבית הבליעה הוא נטמא, וטומאתו חזקה עד כדי כך שהיא עוברת אל הבגדים שעליו. אבל הנבלה עצמה אין בה כוח כזה: הנוגע בה או הנושא אותה אינו נטמא כלל.
המקור הוא הפסוק העוסק באוכל נבלה, בעל חיים שמת מעצמו, או טרפה, שנטרף בידי חיה: "כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר". החכמים הבינו שהפסוק מדבר בנבלת עוף טהור, שנאסרת מחמת נבלה או מחמת טרפה.
שתי הלכות עולות מן הפסוק. הראשונה, שטומאה זו באה על ידי אכילה בלבד; אין נגיעה בנבלה ואין נשיאתה מביאות אותה. השנייה נוגעת לרגע המדויק שבו הטומאה מתחילה. הכתוב אומר "כל נפש אשר תאכל", כל נפש שתאכל, וחז"ל דרשו את המילה "נפש" כרמז למקום בגוף שאליו צריך המאכל להגיע: בית הנפש, המקום שבו נפשו של אדם נהנית ממה שהוא אוכל, כלומר בית הבליעה. עד שלא הגיע המאכל לשם לא חל דבר; ומן הרגע שהגיע, האוכל טמא, והבגדים שעליו נגררים עמו לתוך אותה טומאה.
עיקר הלכות נבלת עוף טהור מבוארות במסכת טהרות, במשנה הראשונה של המסכת.
לפיכך חותמת המשנה בפזמון החוזר של הפרק: "הרי זה אומר", הרי זה אומר, "מטמאך לא טמאני", מה שטימא אותך לא היה יכול לטמא אותי, "ואתה טמאתני", ואתה טימאת אותי. הבגדים אומרים כך לאדם שאכל: אילו הייתה נבלת העוף נוגעת בנו מעצמה, היינו נשארים טהורים לגמרי; רק לאחר שעברה דרך אכילתך קיבלה כוח להגיע אלינו.