פרה, פרק ו, משנה ד. הפרק כולו עוסק בדרכים הרבות שבהן עלולים מי החטאת להיפסל, וכאן פונה המשנה אל רגע המילוי עצמו: כיצד בדיוק מגיעים המים מן המעיין אל הכלי? המשנה מלמדת שלשאלה הזו יש משקל גדול מאוד.
חלקה הראשון של המשנה מונה שלושה מקרים של פסול. "נתן ידו", פשט את ידו, "או רגלו", או שהניח את רגלו, "או עלי ירקות", או שסידר עלים של ירקות, "כדי שיעברו המים", כדי שהמים הזורמים יעברו עליהם ויירדו "לחבית", אל הכלי שמתחת. על שלושת הסידורים הללו פוסקת המשנה "פסולים": מים שנמלאו בדרך כזו אינם כשרים למי חטאת.
"עלי קנים ועלי אגוז, כשרים". אם השתמש בעלי קנים או בעלי עץ האגוז כצינור המוליך, המים נשארים כשרים.
המשנה אינה משאירה לנו את מלאכת ההבחנה; היא מנסחת במפורש את הכלל הקובע: "זה הכלל: דבר שהוא מקבל טומאה, פסול; ודבר שאינו מקבל טומאה, כשר". הכול תלוי בטיבו של המוליך. אם עברו המים על גבי דבר שיכול לקבל טומאה, הם נפסלים; ואם זרמו על גבי דבר שאינו מקבל טומאה כלל, הם נשארים כשרים. אבר מאבריו של אדם, יד או רגל, מקבל טומאה, ועלי ירקות הם אוכל, שאף הוא מקבל טומאה. קנים ועלי עץ האגוז, לעומת זאת, אינם נכנסים כלל לגדרי הטומאה, ולכן מים שהחליקו עליהם בדרכם אל החבית לא נפגמו.
מהיכן נלמד הכלל
מניין נלקחה אמת המידה הזו? מלשון התורה בעניין הטבילה: "מקוה מים יהיה טהור", מקווה של מים נשאר בטהרתו. חכמים הבינו שהפסוק אינו מדבר רק על הבריכה כמות שהיא עומדת, אלא גם על האופן שבו הגיעו המים אליה מתחילה. עצם עשייתו של המקווה, הדרך שבה הוא מתמלא, צריכה להיעשות בטהרה, ולא באמצעות דבר העלול לקבל טומאה.
אף שהפסוק נאמר לגבי מקווה, הכלל הורחב למי טהרה בכלל. כל מים המטהרים, בין שהם נאספים במקווה ובין שהם נמלאים לקידוש מי חטאת, צריכים להגיע למקומם דרך דבר שאין הטומאה שולטת בו. מכאן שתי הרשימות שבמשנתנו: יד, רגל או עלי ירקות פוסלים את המים, ואילו קנים ועלי אגוז כשרים לשמש להם מוליך.