פרה, פרק ה, משנה ד. הפרק הזה עוסק בכלים שמשתמשים בהם בהכשרת מי חטאת, המים שמעורבים בהם אפר הפרה האדומה. משנתנו נפתחת במחלוקת על כלי שנעשה מחדש, ומשם עוברת לשאלה אחרת לגמרי: אילו אנשים כשרים לעשות את הקידוש של המים.
המשנה פותחת בלשון "שפופרת שחתכה לחטאת": קנה שחתכו אותו לצורכי החטאת. מדובר בגבעול של קנה שעיצבו אותו ככלי, כדי שיהיה בו בית קיבול לאפר הפרה האדומה. "רבי אליעזר אומר, יטביל מיד" - לדעת רבי אליעזר מטבילים אותה במקווה מיד, בלי שנגעה בטומאה כלל, ומכוח אותה טבילה יש לה דין של טבול יום, שטבילתו כבר נעשתה אך יומו עדיין לא נגמר. "רבי יהושע אומר, יטמא ויטביל" - לדעת רבי יהושע צריך קודם לטמא את השפופרת, ורק אחר כך מטבילים אותה.
מה עומד בבסיס המחלוקת? רבי יהושע רוצה שהטומאה תהיה ממשית ומכוונת, כדי שהטבילה שאחריה תהיה טהרה אמיתית, והכלי יהיה טבול יום בלי שום ספק. התכלית כאן פומבית ופולמוסית: להראות לצדוקים שעבודת הפרה האדומה נעשית באמת בטבול יום, נקודה שפגשנו בה כבר במסכת הזאת כנושא מתמיד של מחלוקת עמם.
מי כשר לקדש
המשנה ממשיכה: "הכל כשרים לקדש, חוץ מחרש, שוטה וקטן" - הכל כשרים לעשות את קידוש המים, חוץ מחרש (חרש-אילם), שוטה (מי שאין דעתו שלמה) וקטן. שלושת אלה חסרים את כושר הדעת שהמעשה הזה דורש.
"רבי יהודה מכשיר בקטן, ופוסל באשה ובאנדרוגינוס" - רבי יהודה מכשיר את הקטן, ולעומת זאת פוסל אשה ואנדרוגינוס.
שיטתו של רבי יהודה, כפי שהגמרא מבארת אותה, נובעת מדיוק בלשון הפסוקים. אם קידוש המים היה נמדד באותם כללים עצמם שנאמרו באסיפת האפר, היה הכתוב אומר בלשון יחיד "ולקח", כלומר "ייקח", במקביל ל"ואסף", "יאסוף". התורה בחרה דווקא בלשון רבים, "ולקחו", "ייקחו". הניסוח הרחב הזה בא לרבות מי שפסול באסיפה, כלומר קטן, ולהכשיר אותו לקידוש.
אשה, לעומת זאת, יוצאת מן הכלל, שהרי הפסוק נוקט לשון זכר "ונתן", כלומר "ייתן", ולא לשון נקבה "ונתנה", "תיתן".
ובאנדרוגינוס, שיש בו סימני זכר וסימני נקבה כאחד, די בצד הנקבי שבו כדי לפסול. אבל טומטום, שמינו סתם אינו מוכרע ואין בו לא סימני זכר ולא סימני נקבה, לא ייפסל מטעם זה.
יוצא שהמשנה נתנה לנו שני חצאים של עניין אחד: הכלי שמקבל את האפר צריך להגיע למצב שנראה בעליל כמתאים לדין התורה כפי שהבינו אותו חז"ל, והאדם שעושה את הקידוש צריך להיות מי שהפסוקים מרבים אותו.