פרה, פרק ב, משנה ד. הפרק הזה עוסק בדברים הפוסלים את הפרה מלשמש כפרה אדומה, ובין הפסולים: כל דבר שיש בו משום עשיית מלאכה בפרה או שימוש בה. משנתנו דנה בשני מקרי גבול, שבהם נעשה משהו לפרה בלי שבעלה נקף אצבע.
עוף ששכן עליה
נתחיל במקרה הראשון. "שכן עליה עוף" - עוף ירד ונח עליה - וההלכה היא "כשרה", הפרה נשארת כשרה לפרה אדומה.
ומדוע זה פשוט? מפני שעוף שנח על הפרה אינו מביא לבעליה שום הנאה. אין כאן רווח לאף אחד. את השיעור הזה אנו לומדים מעגלה ערופה: כל מעשה שנעשה בבהמה ואין לבעלים הנאה ממנו, אינו נחשב שימוש בבהמה ואינו פוסל אותה.
זכר שעלה עליה
המקרה השני מסתיים אחרת. "עלה עליה זכר" - בהמה זכר עלתה עליה - וכאן הדין "פסולה", הפרה שוב אינה יכולה לשמש.
הזדווגות כזאת נחשבת כמלאכה שנעשתה בבהמה. אמנם היה מקום לטעון שגם כאן אין לבעלים הנאה, שהרי בפרה אדומה הוא בוודאי אינו רוצה שהדבר יקרה, ואדרבה, הדבר מצער אותו. ואף על פי כן הפרה פסולה. הטעם הוא שאין אנו הולכים אחר הרגשתו הרגעית של בעל הפרה הזה דווקא. בפרות בכלל, הבעלים שמחים כשזכר עולה עליהן, ופרה אדומה נידונת לפי מה שבעלים רוצים בדרך כלל. יתר על כן, ראה את הנפקא מינה למעשה: אילו היינו מכשירים את הפרה גם לאחר מעשה כזה, היה הבעל מקבל בשמחה את עליית הזכר, שהרי אין לו מה להפסיד. ואותה שמחה עצמה היא בדיוק מה שפוסל את הפרה.
חילוקו של רבי יהודה
רבי יהודה מגדיר את הדין בצורה מדויקת יותר. "אם העלהו" - אם הבעלים העלה את הזכר עליה - "פסולה"; "ואם מעצמו" - אבל אם הזכר עלה מדעת עצמו - "כשרה". הכל תלוי לדעתו בשאלה אם יד אדם הייתה באמצע. בעלים שהעלה את הזכר, או שכיוון אותו אל הפרה, הפסיד אותה. בהמה שעלתה מעצמה לגמרי, בלי שהבעלים דחף או פיתה אותה, מותירה את הפרה בכשרותה.
אצל רבי יהודה, אם כן, הפסול אינו מוגבל למקרה שבו הבעלים גרם להזדווגות בגופו. הוא חל על כל מקרה שבו עליית הזכר הייתה דבר שהבעלים רצה בו. אבל כשהדבר היה באמת שלא לרצונו והבהמה עשתה מעצמה, הפרה נשארת כשרה לעבודת הפרה האדומה.