פרה, פרק י"ב, משנה ד. הפרק כולו עוסק בפרטי ההזאה עצמה במֵי חטאת, המים שנתערבו בהם אפר פרה אדומה, וכאן פונה המשנה לשאלת התוצאות: מה דינו של אדם שסמך על הזאה שהתברר לאחר מכן שאין בה ממש?
נפתח במעשה הראשון. "הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים": ההזאה נעשתה על אדם ממים שבחלון של רבים, מקום שהיה עומד ומוכן לשימוש הכל. "וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ", ומתוך שסמך שטהרתו כבר בידו, נכנס אל המקדש. רק אחר כך נודע הדבר, "וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין", שהמים שהוזו עליו היו פסולים. נמצא שלא נטהר כלל, וכניסתו הייתה בעודו טמא. ואף על פי כן פוסקת המשנה "פָּטוּר": אינו חייב חטאת.
מפני מה הוא פטור? שהרי חטאת באה על החוטא בשוגג, כלומר שלא בכוונה אבל מתוך חוסר זהירות. והאדם הזה אינו בגדר שוגג אלא בגדר אנוס, שהנסיבות הכריחו אותו לעבור. מים העומדים בחלון של רבים לשימוש הציבור יש להם חזקת כשרות להזאה. רשאי היה לסמוך עליהם, ואין להטיל עליו אשמה על מה שלא היה יכול לדעת.
המעשה השני: "מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין, חַיָּב". כאן באו המים מחלון של יחיד, ממימיו הפרטיים של אדם, ולאחר שנכנס למקדש נמצאו המים פסולים. במקרה זה הוא חייב להביא חטאת, שהרי הוא שוגג ממש. מים של יחיד אין להם חזקת כשרות של רבים, ועליו היה לבדוק ולוודא שהמים שהוא מיטהר בהם כשרים, בטרם יסמוך עליהם להיכנס למקדש.
לאחר מכן באה הקלה מיוחדת בכהן גדול: "אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל". כאן אין הבדל של מי היו המים. בין שהיה המקור "מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד", חלון של אדם פרטי, ובין "מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים", חלון של ציבור, בשני המצבים הוא "פָּטוּר". והמשנה נותנת את הטעם במשפט קצר: "שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב", אין הכהן הגדול נושא חיוב, "עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ", על כניסתו למקדש. מעמדו כלפי המקדש הוא מעמד לעצמו, ולפיכך קרבן החטאת שישראל רגיל היה חייב בו על כניסה בטומאה אינו חל עליו.
שורתה האחרונה של המשנה מציירת תמונה של הילוך בני אדם סמוך לאותם חלונות. "מַחֲלִיקִין הָיוּ": הקרקע הייתה נעשית חלקה תחת הרגליים. והיכן? "לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים", ממש מחוץ לחלון של רבים, שכן שם היו מזים בלי הפסק והטיפות היו נאספות באדמה שמתחת. ומה עשו העוברים והשבים? "וְדוֹרְסִין וְלֹא נִמְנָעִין", היו פוסעים ישר על המקום הרטוב ולא נמנעו ולא הקיפו, ולא נזהרו מאותו טיט משום מקור טומאה.
ומה נתן להם ביטחון כזה? "מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ", מפני שכבר נקבעה הלכה: "מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן", כיוון שמי החטאת עשו את המלאכה שלשמה הוכנו, "אֵינָן מְטַמְּאִין", שוב אין הם מטמאים. הלחות שספגה אותה קרקע הייתה מים שכבר נגמר תפקידם; מצוותם נעשתה, ולפיכך כל הדורך בהם היה הולך לדרכו בלא היסוס.
נמצא שהמשנה נתנה לנו שני לימודים זה בצד זה: הסומך על מימיהם של רבים נחשב כאנוס ולא כחוטא שלא נזהר, ואילו הסומך על מימיו הפרטיים עליו האחריות לבדוק אותם; ואותם מים עצמם שמטהרים בעודם כשרים למצוותם, אין בהם כוח לטמא לאחר שנעשתה מצוותם.