פרה, פרק י"א, משנה ד. הפרק כולו נע הלוך ושוב בין הלכות מי חטאת לבין דרגות הטומאה והטהרה הנקשרות בהן. כאן עובר המוקד מן המים אל האדם: אדם שנטמא בדרגה שהתורה עצמה מחייבת אותו בטבילה. שתי שאלות נשאלות עליו. את מה הוא מטמא בעודו לא טבול, ומה נשאר מטומאתו לאחר שטבל אך היום עדיין לא העריב? בשאלה השנייה נחלקים רבי מאיר והחכמים.
לשון המשנה
"כל הטעון", כל אדם שמחויב, "ביאת מים", לבוא במים, כלומר לטבול במקווה, "מדברי תורה", מכוח דין תורה ולא מתקנת חכמים בלבד, "מטמא את הקדש, ואת התרומה, ואת החולין, ואת המעשר": אדם כזה מטמא קודש, תרומה, חולין ומעשר, "ואסור בביאת המקדש", ואינו רשאי לבוא אל המקדש.
"לאחר ביאתו", לאחר שבא במים, בעוד השמש לא שקעה, "מטמא את הקדש, ופוסל את התרומה": את הקודש הוא עדיין מטמא, ואת התרומה הוא רק פוסל בלא לטמאה. "דברי רבי מאיר", כך פוסק רבי מאיר. "וחכמים אומרים: פוסל בקדש ובתרומה, ומותר בחולין ובמעשר": לדעת החכמים הוא פוסל בלבד, גם בקודש וגם בתרומה, ובחולין ובמעשר אין עליו שום הגבלה.
"ואם בא אל המקדש", ואם נכנס אל המקדש, "בין לפני ביאתו", בין לפני טבילתו, "בין לאחר ביאתו", ובין לאחריה, "חייב", הרי הוא חייב.
בעודו לא טבול
המדובר באדם שנגע באב הטומאה, מקור טומאה ראשי. משום כך טבילתו היא חובה מן התורה ולא מדברי חכמים. מגע כזה מעמיד אותו בגדר ראשון לטומאה.
והנה, אוכל שנגע בו ראשון נעשה שני. לפיכך כשאדם זה נוגע בחולין או במעשר (כלומר מעשר שני, שכן מעשר ראשון דינו כחולין גמורים לעניין זה), הוא מותיר אותם בטומאת שני. אוכל בדרגה זו יכול להעמיד את התרומה בדרגה שלישית, ותרומה שהיא שלישי יכולה להעמיד את הקודש בדרגה רביעית. ארבעת הפריטים שבמשנה הם בעצם קיצור לסולם היורד הזה. ומובן מאליו שקודם שטבל אין לו כניסה למקדש.
טבל, ולא שקעה חמה
הטבילה במקווה אינה משלימה את טהרתו. הוא טבול יום עד שקיעת השמש, והנותר מטומאתו הוא דרגת שני ולא דרגת ראשון.
רבי מאיר מוציא מכאן את המתחייב. הואיל והוא שני, הוא מותיר דרגה שלישית בכל מה שהוא נוגע בו. תרומה שבידו נעשית שלישי, ותרומה בדרגה שלישית פסולה אך אינה טמאה: היא נשללת מלהיאכל, אך אין לה עוד מה להעביר הלאה. בקודש פוסק רבי מאיר אחרת: כאן טבול יום מטמא ממש, ולפיכך קודש זה יכול להעמיד קודש אחר בדרגה רביעית.
לדעת החכמים אין הבדל בין קודש לתרומה. תרומה שנגע בה טבול יום נפסלת ואינה מעבירה דבר הלאה; ואף הקודש כמותה, נעשה שלישי הנשלל מלהיאכל ואינו מוריש דרגה רביעית לשום דבר. לשיטתם פעולתו בשניהם היא פסול בלבד.
בפרט אחד מסכימים הכול: טבול יום, שכבר טבל ואינו אלא ממתין לשקיעה, אוכל חולין ומעשר שני, ואין כל קושי במגעו בהם.
הביאה למקדש
המקדש עומד בקטגוריה בפני עצמה, והטבילה אינה מועילה לו כאן כלום. אותו חיוב מוטל עליו על הכניסה, בין שעדיין לא טבל ובין שטבל והוא ממתין לסוף היום.
ראוי לציין דקדוק אחד. חיוב זה נאמר על חלק המקדש שבו נכנסים האנשים. ודאי שאין הוא רשאי להיכנס לעזרת נשים במצבו זה, אך הנכנס לשם אינו מתחייב באותו חיוב. הדריכה בשטח שבו נכנסים האנשים היא זו שמחייבת אותו.