פרה, פרק י, משנה ד. עניינו של הפרק הוא שמעלות החטאת חמורות ממעלות הקודש: אדם או כלי שהם טהורים לגמרי לעניין קודשים, בכל זאת דינם כטמאים כשמדובר באפר הפרה ובמי החטאת. משנתנו מיישמת כלל זה על דבר שכיח בכל בית: התנור.
"הטהור לחטאת שנגע בתנור, בידו טמא, וברגלו טהור." מי שטהור לחטאת ונגע בתנור: בידו, טמא; ברגלו, טהור.
תאר לעצמך תנור שהוא טהור לגמרי לעניין קודש. אף על פי כן, אדם שהוכשר לעבודת מי החטאת והניח את ידו על אותו תנור, נפסל וצריך לטבול לפני שימשיך, שכן כל שהוא טהור לקודש נחשב טמא לחטאת.
ומדוע דווקא ידו? מפני שהידיים הן האיבר שחכמים ייחדו לכך. הם גזרו שהידיים טמאות, ובענייני חטאת החמירו יותר וקבעו שידיים כאלה פוסלות את כל הגוף. אבל רגלו אינה בכלל אותה גזירה, ולכן אם נגע בתנור ברגלו נשאר טהור.
עומד על גבי התנור ופושט ידו לחוץ
עכשיו מציגה המשנה שני מקרים: "היה עומד על גבי התנור ופשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה, וכן האסל שהוא נתון על גבי התנור ובו שני קללות, אחד מכאן ואחד מכאן."
- היה עומד על גבי התנור ופשט את ידו מחוץ לתנור, והלגין, כלי מי החטאת המקודשים, נמצא באותה יד פשוטה.
- וכן אסל שהונח על גבי התנור ובשני קצותיו תלויות שתי קללות, הכלים שבהם האפר, אחת מכאן ואחת מכאן, כך שהאדם עומד על התנור והכלים עצמם תלויים מחוצה לו.
"רבי עקיבא מטהר, וחכמים מטמאין." רבי עקיבא מטהר, וחכמים מטמאים.
שתי הדעות
רבי עקיבא מסתכל על מקומם של הלגין ושל הקללות בפועל. המים המקודשים שבלגין והאפר שבקללות תלויים מחוץ לתנור ולא מעליו, ולפיכך אינם נמצאים במקום טמא כלל.
חכמים מודדים את המקרה לפי מקומו של האדם ולא לפי מקום הכלים. בין שהוא אוחז את הלגין בידו ובין שהוא נושא את האסל על כתפו, רגליו שלו נטועות על גבי התנור. ומכיוון שהאדם עצמו נמצא באותו מקום, כל מה שהוא נושא נחשב כנמצא שם עמו, ונמצא שהאפר והמים כמונחים במקום טמא, ולכן נפסלו.
קולתו של רבי עקיבא נובעת מעיקרון שהוא מחזיק בו גם במקומות אחרים: דבר המוחזק באוויר נחשב כאילו הוא כבר מונח על הקרקע שתחתיו. לפי זה, הלגין והקללות התלויים מחוץ לתנור נחשבים כמונחים על הקרקע שמעבר לתנור, רחוק ממנו.
אבל אין ההלכה כרבי עקיבא. הלכה כחכמים: כל זמן שהנושא עומד על גבי התנור, האפר והמים שהוא נושא נחשבים כנמצאים במקום טמא, ונפסלים.