פרה, פרק א, משנה ד. הפרק הראשון של המסכת עוסק בגילי הבהמות הבאות לקרבן: השנים שמגדירות כבש ואיל, ובמשנה זו, הגיל המוקדם ביותר שבו אפשר להקריב בהמה בכלל. יש קרבנות הטעונים בהמה שהגיעה לשלושים יום, ויש שאפשר להביאם מיד לאחר שהשלימה הבהמה שבעה ימי חיים.
המשנה פותחת בקרבנות הטעונים את הגיל הגדול. ברשימה נכללים "חטאות הציבור" עם "עולותיהן", כלומר חטאות הציבור יחד עם העולות הבאות עמהן; "חטאת היחיד", חטאת שמביא אדם פרטי; ושני אשמות, אשם "נזיר" ואשם "מצורע". בכל אלה פוסקת המשנה "כשרין מיום שלושים והלאה", כשרים משהגיע יום שלושים, ומוסיפה "ואף ביום שלושים", שיום השלושים עצמו בכלל. אין צורך שיעבור חודש שלם של חיים; מן הרגע שהבהמה מגיעה ליום השלושים שלה היא כבר כשרה.
ובהמשך: "ואם הקריבום ביום שמיני, כשרים". אם קדם אדם והביא אחד מקרבנות אלו כשהבהמה השלימה רק את שבעת ימיה, הקרבן עומד. שלושים יום הוא מה שקבוצה זו דורשת, אך בהמה שהובאה קודם לכן אינה נפסלת בשל כך.
ועכשיו הקבוצה השנייה: "נדרים ונדבות, הבכור, והמעשר, והפסח", בהמות שהוקדשו בנדר או בנדבה, בכור, מעשר בהמה, וקרבן פסח. בהם מלמדת המשנה "כשרים מיום השמיני והלאה", שכשרותם מתחילה משעברו שבעה ימי חיים, ומדגישה "ואף ביום השמיני", שיום השמיני עצמו כבר מועיל. כמו במקרה הקודם, מותר להקריב את הבהמה באותו יום עצמו שבו הגיעה לגיל המינימלי.
כדאי לשים לב לניגוד מול הבהמה בת שלושה עשר חודש, שנתפסת בין כבש לאיל ואינה כשרה לא לזה ולא לזה. כאן אין יום ביניים כזה. יום השלושים הוא בעצמו יום שלושים כשר, ויום השמיני הוא בעצמו יום שמיני כשר; הבהמה כשרה לקרבן ביום שבו הגיעה לגיל הנדרש.
נקודה אחת דורשת הסבר: הפסח הוא קרבן חובה ולא נדבת הלב, ומדוע אם כן יהיה מותר כבר לאחר השלמת שבעה ימים? תשובה אחת שנאמרה היא שהביקוש לכבשים אלו היה עצום, שהרי כל חבורה של משתתפים בירושלים נזקקה לכבש משלה; ואילו הצריכה ההלכה שלושים יום, ייתכן בהחלט שההיצע לא היה מספיק. כך כותב המהר"ם, והברטנורא מכוון לאותו הכיוון עצמו.