פרה, פרק ח, משנה ג. הפרק הזה מקבץ מקרים שבהם הטומאה נעה בכיוון מפתיע, וחוזר שוב ושוב על נוסחה אחת חריפה: הדבר שטימא אותך לא היה מטמא אותי, ובכל זאת אתה טימאת אותי. משנתנו מחילה את הפזמון הזה על קבוצת אנשים שעוסקים בעבודת קודש ויוצאים ממנה טמאים.
ההלכה מגיעה בשני חלקים. תחילה: "השורף פרה ופרים", מי ששורף את הפרה או את הפרים, "והמשלח את השעיר", ומי שמוליך את השעיר מחוץ למחנה, "מטמא בגדים", מעביר טומאה לבגדים שהוא לובש. ואז מגיעה ההנגדה: "פרה ופרים", הפרה ואותם פרים עצמם, "ושעיר המשתלח", יחד עם השעיר המשולח, "עצמן אין מטמאין בגדים", אין בהם כוח כזה כלל, ובגדים שנגעו בהם נשארים טהורים.
על איזו פרה, אילו פרים ואיזה שעיר מדברת המשנה? הפרה היא פרה אדומה, ששריפתה מטמאה את העוסק בה. הפרים הם הקרבנות שהוצאו החוצה ונשרפו: פר יום הכיפורים, פר העלם דבר של ציבור, ושעיר עבודה זרה. השעיר המשולח הוא שעיר המשתלח של יום הכיפורים, והאיש המוליכו אף הוא נטמא.
וכאן התמיהה. האנשים האלה נטמאים מעצם עיסוקם בבהמה, וטומאתם חזקה עד כדי כך שהיא עוברת לבגדים שעליהם. ואילו הבהמה עצמה, הפרה, הפרים והשעיר המשתלח, אין בכוחה לטמא בגדים כלל. שרשרת הטומאה מתחזקת, כביכול, בשלב הבא ולא נחלשת.
בדיוק משום כך חותמת המשנה בהכרזה האופיינית לה: "הרי זה אומר", הרי זה פותח ואומר, "מטמאך לא טמאני", מה שטימא אותך היה מותיר אותי טהור לגמרי, "ואתה טמאתני", ואילו אתה באת וטימאת אותי. דמיינו את הבגדים פונים אל השורף או אל המשלח: מגע ישיר בבהמה עצמה לא היה פוגע בבגדים כלל, ורק המגע בו, באדם שאותה בהמה טימאה, הוא שהביא עליהם טומאה.
אותה לשון הופיעה גם במשניות הקודמות של הפרק, והיא החוט המקשר בין המקרים: אין הטומאה נחלשת בהכרח ככל שהיא מתפשטת, וההלכה מודדת כל מקרה לפי כלליו שלו ולא לפי ציפיותינו.