פרה, פרק ז, משנה ג. הפרק הזה עוסק במלאכה הפוסלת את מי הפרה האדומה. מים שנשאבו לשם מי חטאת טעונים תשומת לב שאינה מתחלקת: אם העוסק בהם פונה לעשות מלאכה אחרת, המים נפסלים. מתוך משנתנו עולה עיקרון מרכזי: מלאכתו של אדם פוסלת רק את המים שלו. מים של אדם אחר אינם נפגעים ממה שהוא עושה בידו השנייה.
נפתח באדם ששתי ידיו עסוקות באותו רגע. לשון המשנה היא "המקדש באחת ידו", כלומר הוא נותן את האפר על המים ומקדש בידו האחת בלבד, ובאותה שעה "ועושה מלאכה באחת ידו", ידו השנייה עסוקה במלאכה שאינה שייכת לעניין. מה דין המים? המשנה משיבה בהבחנה. "אם לו, פסול": אם המים שלו, נפסלו, שהרי מלאכה נלוותה לטיפולו במי חטאת של עצמו. "ואם לאחר, כשר": אם המים של אדם אחר, הקידוש עומד בתוקפו, שאין מלאכתו של אדם פוסלת מים שאינם שלו.
המקרה הבא: "המקדש לו ולאחר", הוא מקדש גם לעצמו וגם לחברו. כאן הדין מתפצל: "שלו פסול ושל אחר כשר", המים שלו פסולים, ומימיו של חברו כשרים. שוב אותה אמת מידה: המלאכה שעשה בצד קידוש מימיו שלו פוסלת את אשר לו, ואינה נוגעת באשר לאחר.
והמקרה האחרון. "המקדש לשנים כאחד" מתאר אדם המקדש מים לשני אנשים אחרים במעשה אחד, והדין הוא "שניהם כשרין", שתי כמויות המים כשרות. הטעם נובע ישירות ממה שקדם: אין כאן טיפה אחת שהיא שלו, ולפיכך עיסוקו בחלק השני אינו יכול לפסול את הראשון, ולא להפך. הכלל שהיה פוסל מים של עצמו אין לו במה להיתפס כששני האנשים שהוא משמש הם אחרים.
נמצאת המשנה מותחת קו ברור. פסול המלאכה הוא עניין פרטי, נתלה בבעל המים ולא באיש זולתו. כשאדם עושה עבור אחרים בלבד, אפילו בבת אחת ואפילו כששתי ידיו עסוקות, מי החטאת שהוא מכין כשרים.