פרה, פרק ו', משנה ג'. הפרק הזה עוסק במעשה הקידוש, נתינת אפר הפרה האדומה על מים חיים, ובכל התקלות והסיבוכים שעלולים להתרחש בשעת עשייתו. משנתנו בוחנת מקרה שבו הקידוש נעשה לא בכלי אחד אלא בשוקת גדולה, וכלי קטן מונח בתוכה, ואחר כך היא פונה למקרה שבו מונח בתוך המים דבר בולע.
צפחת בתוך השוקת
משנתנו פותחת: "המקדש בשוקת", מי שעושה את הקידוש בשוקת, "והצפחת בתוכה", בשעה שצפחת (כד קטן) מונחת בתוך אותה שוקת. ובאה ההלכה: "אף על פי", אף על פי, "שפיה צר כל שהוא", שפי הצפחת צר בכל שיעור שיהיה, מכל מקום "המים שבתוכה מקודשין", המים שבתוך הצפחת מתקדשים לא פחות מן המים שסביבותיה. והטעם הוא ההמשכיות: שני גופי המים נפגשים דרך אותו פתח ונחשבים כמים אחד, ולכן האפר שניתן בשוקת פועל אף על מה שבתוך הצפחת.
ספוג בתוך המים
עכשיו המשנה מחליפה את החפץ: "אם היה ספוג", אם הדבר המונח בשוקת הוא ספוג ולא צפחת, אז "המים שבתוכו פסולין", הלחות הבלועה בתוכו פסולה. מים הנתונים בתוך ספוג אינם בכלל מים שבכלי, ומים כאלה אינם בני קידוש כלל.
לפיכך שואלת המשנה: "כיצד יעשה", מה יעשה אדם במצב כזה? התשובה: "יזלף עד שהוא מגיע לספוג", מזלף את המים מעט מעט עד שהוא מגיע אל הספוג, נוטל את המים הכשרים לשימושו ופוסק לפני שהוא מגיע אל הספוג עצמו.
נגע בספוג
ובאה אזהרה. "נגע בספוג", אם נגע בספוג, אז "אף על פי", אף במקרה ש"שהמים צפין על גביו", שהמים עדיין צפים על פניו מלמעלה, אף אותה שארית, "כל שהן פסולין", בכל שיעור שתהיה, פסולה. ומדוע? הנגיעה סוחטת מן הספוג לחות, ואותה לחות מתערבת במים שהיו כשרים עד אותה שעה; והטיפות הפסולות פוסלות את הכל.
נמצא שהמשנה מותחת קו ברור בין כלי ובין ספוג. צפחת שבתוך השוקת, ואף שפיה צר, המים שבתוכה מצטרפים לקידוש ומתקדשים. ספוג, המים שבתוכו לעולם אינם מתקדשים, ונגיעה אחת בלא זהירות פוסלת אף את המים הכשרים שמעליו.