פרה, פרק ה, משנה ג. הפרק כולו עוסק בכלים המשמשים בהכנת מי חטאת ובטיפול בהם, אותם מים שנותנים לתוכם את אפר הפרה האדומה. משנתנו עוסקת בכלי פשוט ויום-יומי: קרויה, כלומר דלעת שיבשה וניקו את תוכה, שהיו משתמשים בה ככלי לשאיבת מים. השאלה היא מה דינה לאחר שבלעה לתוכה מים שאינם ראויים לקידוש.
נקרא את לשון המשנה לפרקים. "קרויה שהטבילוה", קרויה שהטבילו אותה, "במים שאינן ראויין לקדש", במים שאינם כשרים לשמש לקידוש. ובא הדין: "מקדשין בה עד שתטמא", מקדשים בקרויה זו עד לרגע שתקבל טומאה. ולאחר מכן ההיפוך: "נטמאה, אין מקדשין בה", משהגיעה אליה טומאה, שוב אין מקדשים בה.
נבאר את המצב. המים שבהם הטבילו את הקרויה לא היו מים חיים, שהם המים היחידים הראויים לחטאת, אלא מים סתם, כגון מי מקווה. ושים לב היטב: מים אלו לא היו טמאים כלל. קרויה חדשה כלל לא היה לה מקום לקבל טומאה, ומעיקר הדין לא היתה צריכה טבילה. ואף על פי כן, מתוך תוספת זהירות שנהגו דווקא לענין חטאת, הטבילו אותה. ולאחר אותה טבילה מותר ליצוק לתוכה מים חיים ולקדש בהם.
ומדוע אין כאן פקפוק, והלא הלחות שנבלעה בדפנות הקרויה עשויה לפלוט חזרה אל המים החיים שיוצקים לתוכה? מפני שמה שנפלט הוא שיעור מבוטל של מים פשוטים וטהורים, שנאבד בתוך כמות גדולה בהרבה של מים כשרים ואינו נחשב לכלום. חשש קלוש כזה אינו יוצר איסור. ויש אף מי שסובר שאם הניחו את הקרויה עד שנתנגבה, מקדשים בה בלא שום פקפוק.
שונה הדבר אם נטמאה הקרויה ואחר כך טהרו אותה בטבילה. עתה אין מקדשים בה את מי הפרה האדומה, שכאן אכן חוששים: טיפה אחת שתיפלט מתוך הדפנות תישא עמה טומאה ותטמא את המים המקודשים.
רבי יהושע אינו מקבל את החילוק שחילק התנא הראשון. ואלו דבריו: "אם מקדש הוא בה בתחלה", אם הקרויה כשרה לקידוש בתחילת השימוש בה, "אף בסוף יקדש בה", ראוי שתהיה כשרה לקידוש גם בשלב המאוחר, כלומר אף לאחר שנטמאה וטהרה במקווה. ולהיפך: "אם אינו מקדש בה בסוף", אם היא פסולה לקידוש בשלב המאוחר, "אף לא בתחלה", הרי שהיתה פסולה גם מתחילה, מחמת אותו נוזל שאינו ראוי שהיא פולטת. ורבי יהושע עצמו נוטה לצד המחמיר: אף קרויה שלא נטמאה כלל אין לקדש בה, דווקא מחמת אותה לחות האגורה בדפנותיה, שסופה לפעפע ולהגיע אל המים החיים.
סוף דברי המשנה: "בין כך ובין כך", בכל מצב שנעמוד בו, לפני שנטמאה הקרויה או לאחר מכן, "לא יוסיף לתוכה מים מקודשין", אין אוספים לתוכה מים שכבר נתקדשו. כאן המידה מחמירה יותר, שהרי מים מקודשים נפסלים אף בטיפה אחת של מים שאינם מקודשים היוצאת מדפנות הקרויה, וחומרה זו נוהגת בכל אופן. רוב המפרשים אינם קוראים את המשפט המסיים הזה כהמשך שיטתו של רבי יהושע, אלא מייחסים אותו לתנא הראשון.
הרמב"ם, בהלכות פרה אדומה שלו, פוסק את ההלכה לפי זה: קרויה שהטבילוה במים הראויים לקדש, מקדשים בה, אבל אין אוספים לתוכה מי חטאת, מפני שקרויה כזו בולעת לתוכה נוזלים, וזה בדיוק מה שלימדה משנתנו.
לימודה של המשנה הוא רגישותם של מי החטאת לכל שמץ של דבר זר. כלי שנראה נקי לחלוטין, ואף נקי לחלוטין באמת, עדיין עשוי להחזיק, סמוי מן העין בתוך דפנותיו, טיפה אחת שדין תורה בפרה אדומה מסרב להתעלם ממנה.