פרה, פרק ד, משנה ג. הפרק כולו עובר על סדר עבודתה של פרה אדומה ושואל, שלב אחר שלב, אילו שינויים פוסלים אותה ואילו שינויים התורה סובלת. משנתנו עוסקת בשלוש שאלות כאלה: במה מותר לשרוף אותה, האם היא צריכה להיכנס לאש כשהיא שלמה, והאם מחשבה פסולה בלבו של הכוהן פוסלת את הפרה כדרך שהיא פוסלת קורבן.
שרפה שלא בעצים
"שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְעֵצִים, אוֹ בְכָל עֵצִים, אֲפִלּוּ בְקַשׁ אוֹ בְגַבָבָא, כְּשֵׁרָה". אם שרף את הפרה בלא עצים כלל, כשהוא מצמיד את האש לגוף הבהמה עצמה, או ששרף אותה בעצים מכל סוג שהוא, ואפילו הבעיר בקש או בגבבא (שיירי קשים וזרדים דקים), הפרה כשרה.
הטעם נעוץ בלשון התורה עצמה. הכתוב לא ציווה לשרוף את הפרה על עצים מסוג מסוים, ואף לא הצריך עצים כלל. הוא אומר בפשטות שתישרף, ואינו מפרש כיצד תיעשה השריפה. במקום שהתורה לא הגבילה, אין אנו מגבילים.
הפשיטה וניתחה
"הִפְשִׁיטָהּ וְנִתְּחָהּ, כְּשֵׁרָה". אם לאחר השחיטה הפשיט את עורה של הפרה וחתך את הבהמה לחתיכות, ורק אחר כך הניח אותה על המערכה, הפרה כשרה.
זו הרשאה בדיעבד ולא הדרך הראויה. לכתחילה יש לשרוף את הפרה כשהיא שלמה, עורה ובשרה יחד, בדיוק כדרך שהתורה מתארת. אבל אם הפשיט אותה הכוהן וניתח אותה תחילה, השריפה עולה לו והאפר כשר.
מחשבה שאינה פוסלת
המקרה השלישי תלוי במה שהיה בלבו של הכוהן. "שְׁחָטָהּ עַל מְנָת", שחט אותה כשתוכנית בלבו: "לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ", שיאכל מבשרה, "וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ", ושישתה מדמה. המשנה פוסקת "כְּשֵׁרָה", הפרה כשרה, והעבודה נמשכת כאילו לא עלתה מחשבה כזו בלבו כלל.
העיקרון נלמד מהלכות קורבנות. כשאדם עושה אחת מעבודות הקורבן ובדעתו לאכול ממנו לאחר הזמן שהותר לו או מחוץ למקום שהותר לו, המחשבה הזאת פוסלת את הקורבן. אבל כל זה נאמר בדבר שדרכו להיאכל. מחשבה על דבר שאינו בר אכילה כלל אינה בעלת כוח כזה. הדם אינו מאכל, ובשרה של הפרה אינו דבר שאדם אוכל אותו. לפיכך מחשבות כאלה מניחות את הפרה בכשרותה.
מחשבה שכן פוסלת
לא כל מחשבה חולפת היא בלא נזק. אם בשעת שחיטת הפרה או בשעת קבלת דמה התכוון לזרוק את הדם למחרת, הפרה פסולה. כאן המחשבה נוגעת לעבודה עצמה, שתיעשה בזמן שאינו זמנה, והפרה נדונה בדיוק כדרך שנדון קורבן באותו מקרה. הטעם הוא שהתורה קוראת לפרה אדומה "חטאת", ושם זה מכניס אותה לכלל הלכות קודשים.
שיטת רבי אליעזר
"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּפָּרָה". רבי אליעזר סובר שאין למחשבה כל כוח לפסול את הפרה. אף אם שחט הכוהן את הפרה או קיבל את דמה כשבדעתו לזרוק את הדם למחרת, הפרה כשרה לדעתו.
רבי אליעזר נאמן לשיטתו הרחבה: פרה אדומה אינה נכללת בהלכות קודשים, לפי שכל עבודתה נעשית מחוץ למקדש. מה שנוהג בקורבנות הקרבים במקדש אינו נוהג בעבודה שנעשית מחוצה לו, ולפיכך אין לפסולי המחשבה של קורבנות מקום כאן.