פרה, פרק י"ב, משנה ג'. הפרק עוסק באזוב ובמעשה ההזאה של מי חטאת. משנתנו שואלת מה הדין כשאדם טובל את האזוב בכוונה להזות על דבר אחד, והמים מגיעים בפועל למקום אחר: האם עליו לחזור ולטבול את האזוב מחדש, או שמותר לו להמשיך במים שנותרו באזוב שבידו?
המקרה הראשון הוא כשהמים נופלים על דבר שאינו בכלל הטומאה כלל. הוא נתכוון להזות על דבר המקבל טומאה, "דבר שהוא מקבל טומאה", ובפועל נפלו הטיפות על דבר שאינו מקבל טומאה מעולם. הדין הוא "לא ישנה": כל זמן שיש באזוב מים כשיעור הראוי להזאה, אין צורך בטבילה חדשה, והוא ממשיך ומזה במה שנשאר בידו.
הפוך את המקרה, והדין משתנה. כוונתו היתה לדבר שאינו מקבל טומאה, והטיפות הגיעו דווקא לדבר המקבל טומאה. כאן אומרת המשנה "ישנה": המים שעדיין נמצאים באזוב שוב אינם ראויים לשימוש, ועליו לחזור אל הכלי ולטבול פעם נוספת לפני שיזה.
אותו זוג מקרים מוצג אחר כך בבעלי חיים. נתכוון להזות על אדם והמים הגיעו על בהמה, המים שנשארו באזוב כשרים לשימוש והוא ממשיך ומזה בהם, "לא ישנה". נתכוון להזות על בהמה והמים הגיעו על אדם, המים שנותרו באזוב אינם מועילים, "ישנה", וחוזר וטובל מחדש.
המשנה מסיימת בדין המים הנוזלים מן ההזאות הללו. הטיפות הנופלות, "מים הנוטפים", הרי הן "כשרים": לא נגרע כלום ממעמדן. ומאותה כשרות עצמה מסיקה המשנה את דינה: כיוון שדין מי חטאת עליהם, הם גם מטמאים את הטומאה שמי חטאת מטמאים, בלא שום הבדל מן המים שבכלי עצמו.