פרה, פרק י"א, משנה ג'. הפרק שלנו עוסק במי חטאת, אותם מים שכבר עורבב בהם אפר הפרה האדומה, ובמערכת היחסים העדינה והדו-כיוונית שבין המים הללו לכל דבר הבא עמם במגע. מי חטאת יש בכוחם לטמא אדם, ומצד שני הם עצמם עלולים להיפסל. משנתנו מציגה מקרה חריג שבו שני צדי היחס הזה מתגלים בבת אחת: מאכל של תרומה הנופל אל תוך המים, נמשה מהם ונאכל.
לשון המשנה
נושא הבבא הראשונה הוא עיגול של תאנים דחוסות: "דבילה של תרומה", עיגול דבילה שיש בו קדושת תרומה. מיד אחר כך מתוארת התקלה: "שנפלה לתוך מי חטאת", היא נפלה אל תוך מי החטאת. ולאחר מכן, "ונטלה ואכלה", מישהו הוציא אותה מן המים ואכל אותה.
מכאן מחלקת המשנה את המקרה לפי השיעור. "אם יש בה כביצה": אם יש בדבילה נפח של כביצה, אז "בין טמאה בין טהורה", כלומר בכל מצב שהיה לה קודם שנפלה, טמאה או טהורה, הדין אחד: "המים טמאים", המים מקבלים טומאה, "והאוכלה חייב מיתה", והאוכל את הדבילה חייב מיתה.
בשיעור ההפוך הדין מתפצל. "אין בה כביצה": כשאין בדבילה נפח של כביצה, "המים טהורין", המים אינם נפגעים ונשארים בטהרתם, ואף על פי כן "והאוכלה חייב מיתה", האוכל חייב מיתה. כל זה דברי תנא קמא.
ומכאן באה השגה. "רבי יוסי אומר: בטהורה, המים טהורים." לדעת רבי יוסי, במקום שהדבילה הייתה טהורה בשעה שנפלה, אין המים נפגעים כלל ונשארים טהורים.
מקרה שני ונפרד חותם את המשנה. "הטהור לחטאת", מי שהגיע לדרגת הטהרה המרוממת הנדרשת ממי שמתעסק במי הפרה האדומה (ובכל הדיונים הללו מדובר בכוהנים), "שהכניס ראשו ורובו", שהשפיל את ראשו ואת רוב גופו, "לתוך מי חטאת", אל תוך מי החטאת עצמם, "נטמא", הוא נטמא.