פרה, פרק א, משנה ג. עוד בטרם פונה המסכת לעניינה של פרה אדומה עצמה, מתווה הפרק הראשון את גילי הבהמות הכשרות לקרבנות: מה גילה המינימלי של בהמה, ועד איזה גיל היא כשרה, לכל סוג וסוג של קרבן. משנתנו עוסקת בשני הסוגים החוזרים ונשנים ברשימות הקרבנות שבתורה, כבש ואיל, ומשם היא שואלת על אותה בהמה שכבר יצאה מכלל האחד ולכלל השני עדיין לא נכנסה.
פותחת המשנה: "כבשים בני שנה, ואילים בני שתים, וכולם מיום ליום". הכבשים הם בשנתם הראשונה, האילים בשנתם השנייה, וכולם נמנים מיום ליום.
הסיפא, "מיום ליום", מלמדת כיצד מונים. אין הגיל נמדד לפי חילופי שנת הלוח, אלא מן היום שבו יצאה הבהמה לאוויר העולם. כבש שנולד באחד באלול לא השלים את שנתו כשמגיע תשרי והלוח מתחלף לשנה חדשה. שנים עשר חודשיו נשלמים רק כשחוזר ומגיע האחד באלול, שנה תמימה מיום לידתו.
עתה מציגה המשנה את המקרה הבעייתי: "בן שלשה עשר חדש", בהמה שגילה שלושה עשר חודשים. על בהמה כזו פוסקת המשנה "אינו כשר לא לאיל", אין היא כשרה לאיל, "ולא לכבש", וגם לכבש אינה כשרה. שנים עשר החודשים המגדירים כבש כבר מאחוריה, והשנה השנייה שתעשה אותה איל עדיין לא הגיעה.
שלושה תנאים נותנים שם לבהמה זו שנתפסה בין הסוגים, ואין שניים מהם מסכימים:
- לדעת רבי טרפון, "קורי הוא פלגס", שמו פלגס.
- בן עזאי קורא לו נוקד.
- רבי ישמעאל מכנה אותו פרח דגמא.
כל אחד מן השמות תופס את מצבה המשונה של הבהמה. פלגס היא מילה יוונית המתארת מי שיצא מכלל תינוק ולכלל נער עוד לא בא. כאן: אין זה עוד כבש ואיל עדיין אינו. ויש הקוראים את המילה כאילו היא עברית, פלג גס, כלומר חצי משיעורו של גדול. נוקד, ויש הקוראים נקוד, מתאר כבש שמקומו הראוי לו במרעה ולא על גבי המזבח, שהרי אינו ראוי להקרבה. ופרח דגמא הוא ביטוי יווני למטבע שמלך חדש פסל אותו, ואינו חוזר לעבור לסוחר עד שתיטבע עליו צורתו של המלך החדש. כך גם בהמה זו: חותם "כבש" כבר ניטל ממנה, וחותם "איל" לא יינתן לה עד שתהיה בת שלושה עשר חודש ויום אחד.
ואם הקריב אדם בהמה כזו על אף הכול? פוסקת המשנה: "הקריבו, מביא עליו נסכי איל, ולא עלה לו מזבחו". הנסכים הבאים עמו הם נסכי איל: סולת בשיעור שני עשרונים, שמן בשיעור שלישית ההין, ויין אף הוא שלישית ההין. אבל סיום המשנה, "ולא עלה לו מזבחו", פירושו שאין הקרבן יוצא לו לחובתו. בין שנדר איל ובין שנדר כבש, בן שלושה עשר החודשים הזה שנופל בין השניים משאיר את נדרו בעינו. הרי זו קטגוריה בפני עצמה: נסכי איל באים עמו, ואף על פי כן אין הוא פוטר לא נדר של איל ולא נדר של כבש.
ובזה מגיעה המשנה לפסקה האחרון. הוסף "ויום אחד", יום אחד מעבר לשלושה עשר החודשים, "הרי זה איל": מעתה הבהמה איל לכל דבר. אותו יום בודד מוציא אותה מן התחום האמצעי חסר השם ומחזיר לה זהות ברורה.