פרה, פרק ט, משנה ב. הפרק הזה עוסק בדרכים הרבות שבהן מי החטאת, אותם מים שנתן בהם את אפר הפרה האדומה, נפסלים ואינם ראויים עוד להזאה. כאן מתארת המשנה צלוחית של מים מקודשים העומדת מוכנה לשימוש, ובריה קטנה וחיה נופלת לתוכה.
פותחת המשנה: "נפלו לתוכו שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן, פסולין" - אם נפלו שקצים ורמשים לתוך הצלוחית ונתבקעו שם, או שהמים קיבלו מראה אחר, שוב אין מזין מהם.
שני עניינים נפרדים מתוארים כאן. הראשון, שהבריה נתבקעה בתוך הצלוחית, וכך יצאה ממנה לחותה ונתערבה במי החטאת. השני אינו צריך אפילו שהבריה תיבקע: אם נשתנה מראה המים בגלל מה שנפל לתוכם, די בכך כדי לפסול.
החיפושית
ממשיכה המשנה: "חיפושית, בין כך ובין כך פסולה, מפני שהיא כשפופרת" - חיפושית פוסלת את המים בכל אופן, לפי שהיא דומה לשפופרת.
בחיפושית אין הבדל אם נתבקעה ואין הבדל אם נשאר צבע המים כמו שהיה. החיפושית בנויה כצינור חלול. המים נכנסים לתוכה, פוגעים בלחה שבתוכה, ומטפטפים ויוצאים מן הצד האחר. הואיל והמים עוברים דרך גופה של הבריה וקולטים בדרכם את לחותה, הצלוחית פסולה בכל מצב.
הבריות הזעירות שבתבואה
אחר כך מביאה המשנה דעה חולקת: "רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: הדירה והכינה שבתבואה, כשרים, מפני שאין בהן לֵחָה" - לדעת שני חכמים אלו, הדירה והכינה, אותן בריות הנמצאות בתבואה המכונסת, אינן פוסלות את המים, שכן אין בהן לחות כלל.
הכוונה לאותם רמשים זעירים שכמעט אינם נראים לעין, המתרבים בתבואה העומדת באוצר. תנאים אלו סוברים שאף אם נפל רמש כזה לצלוחית ונתבקע בתוכה, לא יצא מהם דבר אל המים, שהרי אין בבריה זו כל נוזל שייצא ממנה, והמים כשרים עדיין להזאה.
אך אין ההלכה כרבי שמעון וכרבי אליעזר בן יעקב בנקודה זו.
לימודה של המשנה הוא עדינותם המופלגת של מי החטאת. בריה קטנה כל כך שאין שמים לב אליה בשק של תבואה, חיפושית שאיש לא היה נותן עליה את דעתו, די בהן כדי לבטל את כשרותם של מים שהוכנו בזהירות מרובה כל כך.