פרה, פרק ח, משנה ב. עניינו של הפרק הוא שמירת מי החטאת, המים שנתערב בהם אפר פרה אדומה, והזהירות היתרה הנדרשת מכל העוסק בהם. משנתנו מביאה הגבלה שהוטלה על המקדש, הוא האדם הנותן את האפר לתוך המים. מאחורי ההלכה עומדת שרשרת של טומאה שיש לעקוב אחריה חוליה אחר חוליה: משקין מקבלים טומאה; משקין שנטמאו מטמאים מנעל או בגד; ומנעל או בגד שנטמאו כך פוסלים את הלובשם מלעסוק במי חטאת.
מפני מה לא ינעול
המשנה פותחת: "המקדש מי חטאת", "לא ינעול את הסנדל". כל זמן שאדם עוסק בקידוש מי החטאת, לא יהיה סנדל ברגלו. והמשנה נותנת מיד את הטעם: "שאם נפלו משקין", "על הסנדל, נטמא וטמאהו". אם ייפלו משקין על הסנדל, יקבל הסנדל טומאה, וסנדל שכזה מטמא את מי שנועל אותו, ונמצא שהוא פסול למלאכה שבידיו.
את התמיהה שבשרשרת כזו מנסחת המשנה בלשון דברים שהאדם עצמו אומר: "הרי הוא אומר", "מטמאך לא טמאוני", "ואתה טמאתני". ולמי הוא פונה? לסנדל שברגלו. וכך תלונתו: אותם משקין עצמם שגרמו לטומאתך יכלו ליפול על גופי ולא היו פוגעים בי כלל, ואילו על ידך נטמאתי. טיפה שנפלה על בשרו אינה עושה לו דבר; אותה טיפה עצמה שנפלה על מנעלו פותחת שרשרת שסופה מגיעה אליו.
בשר לעומת בגד
ההבחנה הזו מפורשת במשנה עצמה: "נפלו משקין על בשרו, טהור". משקין שנפלו על גופו של אדם, הוא נשאר טהור, שאין הבשר מקבל טומאה בדרך זו.
ואילו הבגד אינו כן: "נפלו על כסותו", "נטמאת וטמאתהו". אם נפלו אותם משקין עצמם על מה שהוא לבוש, הבגד מקבל טומאה וחוזר ומטמא אותו. ולפיכך שוב, "הרי זה אומר", "מטמאך לא טמאוני", "ואתה טמאתני". באותה לשון ממש הוא פונה אל הבגד: מה שטימא אותך לא היה עושה לי כלום, ואתה הוא שמטמא אותי בסופו של דבר.
קושייתו של הראב"ד
כך מפרשים את המשנה רוב המפרשים. אולם הראב"ד הוקשה לו בסיפא שלה. נניח שאדם נשאר טהור כשמשקין נוגעים בבשרו, ואילו משקין הנוגעים בבגדו מטמאים את הבגד והבגד מטמא אותו: אם כן, מה מיוחד דווקא במנעל? היה למשנה לומר לו שיעסוק ערום לגמרי, שלא ייפלו משקין על הבגד, יטמאוהו ותעבור הטומאה ממנו אליו. ועוד, אם החשש הוא שטומאת משקין תגיע אליו דרך מנעלו, יש לחשוש לא פחות לשאר מיני טומאה שהסנדל עשוי לקבל ולהעביר לנועל אותו. וקושי נוסף: מדוע נאמרה ההלכה דווקא במקדש, ולא במי שנושא את מי החטאת או במזה אותם?
תירוצו של הראב"ד הוא שמעולם לא דובר כאן במשקין סתם. המשנה מדברת במשקה אחד מסוים: מי החטאת שלפניו. תוך כדי הקידוש עלול מעט מאותם מים ליפול על סנדלו, וטיפה אחת כזו גוררת עמה שני הפסדים. ראשית, המים שנשפכו נפסלים בכך, שתקלה כזו מוכיחה שלא היתה דעתו נתונה כראוי למלאכתו. שנית, סנדלו קיבל טומאה, וסנדל כזה יש לו השלכות על האדם שברגלו הוא נתון. כאן מיושם הכלל שהנושא דבר שיש עליו טומאת מדרס עדיין מותר לעסוק בתרומה, אבל לא בקודש, וכל שכן שלא במי חטאת, שדרישות הטהרה שלהם גבוהות עוד יותר.
ובבגדים אותו היגיון. משנטמא בגדו של אדם על ידי משקין, ירד למעלתם הרגילה של העוסקים בקודש, אף שטבל לשם חטאת במיוחד, ושוב אינו עומד באותה מדרגה גבוהה שעבודת מי החטאת תובעת ממנו.
ומדוע אפוא אין מורים לו לפשוט גם את בגדיו? לפי שמשקבענו שאין מדובר אלא במי הקידוש הנוטפים תוך כדי הקידוש, אין צורך באיסור על הבגדים. אדם יכול להרחיק את בגדיו מן המים ולהיזהר שלא ייתז עליהם דבר. המנעל, לעומת זאת, מצבו הפוך: הוא נתון למטה סמוך לקרקע, בדיוק במקום שאליו נופלות הטיפות, ושם אין לסמוך על זהירותו. עד כאן ביאורו של הראב"ד.