פרה, פרק ו, משנה ב. הפרק הזה עוסק במעשה הקידוש, הנתינה של אפר פרה אדומה לתוך מים חיים, ובתקלות שעלולות להתרחש בעיצומו של המעשה. המשנה שלנו מציגה שתי תקלות כאלה, ובשתיהן השאלה זהה: לאחר שהאפר כבר בא במגע עם המים, האם עוד אפשר להרים אותו ולהשתמש בו לקידוש חדש?
המקרה הראשון: אפר הצף על פני המים
המשנה פותחת: "הקידוש צף על פני המים", כלומר אפר הקידוש נשאר צף על פני המים ולא שקע לתוכם ולא התערב בהם. רבי מאיר ורבי שמעון אומרים "נוטל ומקדש", מותר לו ליטול את האפר הזה מעל פני המים ולקדש בו. לדעתם, אפר שרק נח על פני המים עדיין לא פעל כלום, והוא נשאר בגדר אפר שראוי לקידוש.
החכמים חולקים ואומרים את דעתם ככלל רחב: "כל שנגע במים", כל אפר שבא במגע עם המים, "אין מקדשין בו", שוב אינו יכול לשמש לקידוש. לשיטתם המגע עצמו הוא הקובע, והאפר הצף כבר מילא את תפקידו.
המקרה השני: אפר שנמצא בתחתית
ועכשיו התקלה השנייה: "זלף את המים", הוא שפך את המים מן הכלי, "ונמצא קידוש מלמטה", והנה האפר מונח בתחתית הכלי, לאחר ששקע דרך המים בלי להתערב בהם. רבי מאיר ורבי שמעון מתירים שוב שימוש שני, "מנגב ומקדש": הוא מנגב את האפר ומקדש בו. החכמים, מצדם, מחילים בדיוק את אותו כלל כמו קודם, "כל שנגע במים", כיוון שהמים נגעו בו, "אין מקדשין בו", שוב אינו ראוי לקידוש.
ההלכה
בשתי המחלוקות הללו ההלכה כדברי חכמים. גם אם ניגבו את האפר קודם, עצם העובדה שנגע פעם במים היא המכריעה: באותו מגע כבר נתקיימה בו מצוות הקידוש, ואפר שכבר שימש לקידוש אינו כשר עוד לקדש בו מים בשנית.
הלימוד של המשנה הזאת הוא אפוא שרגע המגע בין האפר למים הוא הרגע המשמעותי מבחינה הלכתית. בין שהאפר ריחף מעל המים ובין ששקע מתחתיהם, הוא מילא את תפקידו, ואין אדם יכול לתבוע אותו בחזרה למעשה קידוש נוסף.