פרה, פרק ה, משנה ב. הפרק הזה עוסק בכלים המשמשים בהכנת מי החטאת, המים שנותנים לתוכם את אפר הפרה האדומה. משנתנו נדרשת לפרט שמתעורר לאחר שהכלי הוטבל במקווה: המים שנשארו דבוקים לדפנותיו מבפנים.
לשון המשנה: "המטביל כלי לחטאת במים שאינן ראויים לקדש, צריך לנגב" - מי שהטביל כלי של חטאת במים שאינם כשרים לקידוש, כלומר לנתינת האפר, חייב לנגב את הכלי. "במים שהם ראויים לקדש, אינו צריך לנגב" - אם ההטבלה היתה במים הכשרים לקידוש, אין עליו חובת ניגוב. "אם להוסיף לתוכו מים מקודשים, בין כך ובין כך צריך לנגב" - אבל אם כוונתו לצקת לתוך הכלי מים שכבר נתקדשו באפר, הניגוב נדרש בשני המצבים.
באילו מים הוטבל?
מדובר בכלי שהוכן לצורך החטאת, למלא אותו מים ולקדשם באפר הפרה האדומה. לפני השימוש מטבילים אותו, והשאלה היא באיזה סוג מים הוא הוטבל.
אם הוטבל במים שאינם ראויים לקידוש מי חטאת, כלומר מים רגילים של מקווה ולא מים חיים שנשאבו ממעיין, שיירי המים שנשארו בתוך הכלי הם בעיה, ועליו לנגב את הכלי לפני השימוש בו.
אך אם ההטבלה היתה במים שהם עצמם ראויים לקידוש, מי מעיין, אין שום דבר פסול הדבוק לדפנות הכלי, ואינו צריך לנגבו כלל.
כשמוסיפים מים מקודשים
הסיפא של המשנה מחמירה יותר. אם הכלי מוכן לקבל מים שכבר נתקדשו באפר, שיוצקים אותם לתוכו ממקום אחר, אז בכל מים שהוטבל, כשרים או פסולים, חייב לנגב את הכלי קודם.
המסר של המשנה אופייני לדיני החטאת: אפילו טיפות בודדות שנשארו בשולי הכלי נשקלות בדקדוק, שהרי טהרתם ושלמותם של מי החטאת תלויות בפרטים שבכל מקום אחר לא היו שמים אליהם לב.