פרה, פרק ד, משנה ב. הפרק הזה מונה את הפגמים הפוסלים את עשיית הפרה האדומה. המשנה שלנו עוסקת בשניים מהם: המקום שבו נשרפה הפרה, והאופן שבו הוזה דמה.
הדין הראשון במשנה נוגע למקום השריפה. "שרפה חוץ מגתה" (שרפה שלא בגת שלה), "או בשתי גתות" (שגופה נשרף בשתי גתות נפרדות), "או ששרף שתים" (שתי פרות) "בגת אחת" (יחד בגת אחת). בכל אחד מן המקרים האלה הדין הוא "פסולה", אין הפרה כשרה.
"גת" היא מעין חריץ או אגן שנחצב מראש לצורך הזה, וצורתו מזכירה גת של יין. שרף את הפרה בכל מקום אחר, פסולה. וכן היא פסולה אם חילק את גופה, מקצתו נשרף בגת אחת והשאר בגת שנייה. וכך גם להיפך: שתי פרות, שכל אחת הוצאה בפני עצמה, ונשרפו יחד בתוך גת אחת, פסול. כל פרה טעונה מקום שריפה לעצמה ותור לעצמה.
ההמשך עובר לדם. "הזה ולא כיון" (הזה אמנם, אבל לא כיון) "כנגד הפתח" (כלפי הפתח), ולפיכך "פסולה". הכהן היה צריך לעמוד פנים אל פתח בית המקדש בשעה שהדם יוצא מאצבעו; דם שנזרק בלא הכיוון הזה מותיר את הפרה פסולה.
עכשיו פונה המשנה למניין ההזאות. "הזה מששית שביעית, חזר והזה שביעית, פסולה": הזאה שביעית שנעשתה מן הדם של השישית, ואחריה הזאה שביעית נוספת, הפרה פסולה. "משביעית שמינית, וחזר והזה שמינית, כשרה": הזאה שמינית שנעשתה מן הדם של השביעית, ואחריה שמינית נוספת, והפרה כשרה.
כדי להבין את זה צריך את הכלל שנקבע כבר, שהכהן חייב לטבול את אצבעו בדם מחדש לכל הזאה והזאה. ועכשיו למקרה הראשון. טבל בפעם השישית והזה את ההזאה השישית, ואחר כך, בלי לטבול שוב, הזה הזאה שביעית מן הדם שנשאר על אצבעו מן השישית. ההזאה השביעית ההיא אינה שווה כלום. ואף אם טבל עתה שוב והזה הזאה שביעית אחרת, הפרה פסולה, שהרי הזאה פסולה נכנסה בין שש ההזאות הכשרות לבין ההזאה החדשה, ואין ההזאה המאוחרת מצטרפת אל ההזאות הכשרות שקדמו לה מעבר להפסק הזה.
המקרה השני שונה. כאן טבל בפעם השביעית והזה את השביעית, ואחר כך הזה הזאה שמינית מן הדם שנשאר על אצבעו, ולאחר מכן טבל שוב והזה שמינית נוספת. הפרה כשרה, שהרי שבע ההזאות הנדרשות נשלמו כבר כתיקנן קודם שנתקלקל דבר. וכל ההזאות היתרות והפסולות שנוספו אחר כך אינן מבטלות את השבע שנעשו כהלכתן.