פרה, פרק ג, משנה ב. הפרק הזה מתאר את ההכנות המסועפות שקדמו לשריפת הפרה האדומה, ובמיוחד את המרחק שאליו הגיעו חכמים כדי להבטיח שכל אדם וכל חפץ המשמשים בה יהיו נקיים לחלוטין מכל חשש טומאה. משנתנו מספרת כיצד דאגו חכמים, שנים מראש, לקבוצת תינוקות שיוכלו למלא את מי המעיין למי חטאת בלי שיהיה עליהם צל של חשד שנטמאו בטומאת מת.
לשון המשנה
המשנה פותחת בתיאור בנייה יוצאת דופן: "חצרות היו בירושלים", והן היו "בנויות על גבי סלע" (בנויות ממש על הסלע), "ותחתיהן חלול" (וחלל ריק נשאר מתחת לרצפה). הטעם נאמר מיד: "מפני קבר התהום", מפני קבר השקוע במעמקי האדמה שאין אדם יודע עליו.
"ומביאים נשים עוברות": נשים מעוברות היו מובאות אל החצרות הללו, "ויולדות שם", כך שהלידה עצמה התרחשה בתוכן, "ומגדלות שם את בניהן", ושם המשיכו האמהות לגדל את בניהן.
"ומביאים שוורים, ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידם." כשהיו זקוקים למים, היו מביאים שוורים ומניחים על גבם דלתות, והתינוקות ישבו על הדלתות וכוסות של אבן בידיהם.
"הגיעו לשילוח, ירדו ומילאום, ועלו וישבו על גביהן." כשהגיעו אל השילוח, ירדו, מילאו את הכוסות, עלו וחזרו למקומם על הדלתות.
"רבי יוסי אומר: ממקומו היה משלשל וממלא." רבי יוסי סובר שהתינוק לא ירד כלל: ממקום מושבו היה משלשל את הכוס בחבל, ממלא אותה ומעלה אותה בחזרה.
מדוע בנו על הסלע וחלל מתחת
החשש שעומד ברקע כל המשנה הוא קבר התהום, קבר נשכח החבוי באדמה שאין איש מכיר בו. טומאה החתומה תחת כיסוי, בלי מקום להתפשט לצדדים, נקראת טומאה רצוצה: היא בוקעת ועולה ישר למעלה ומטמאת את כל העומד מעליה. תינוק הגדל בבית רגיל בירושלים עלול היה אפוא להיטמא בלי שאיש ידע על כך.
הפתרון היה לבנות את החצרות הללו על סלע איתן, ולהשאיר מתחת לרצפה חלל של טפח מעוקב לפחות. משיש חלל פנוי בשיעור כזה, הטומאה אינה רצוצה ודחוקה עוד; היא עולה אל אותו חלל ריק ונעצרת שם, ואינה ממשיכה לעלות אל החצר שמעליה. תינוק שגדל בחצר כזו היה מובטח שלא נטמא מעולם בטומאת מת.
התינוקות הוחזקו בחצרות הללו עד גיל שמונה, כך שבכל שנות גידולם לא היה מקום לחשש כלל.
השוורים והדלתות
אותו חשש עצמו נמשך עם התינוקות ברגע שיצאו מן החצר. שליחותם הייתה להביא מי מעיין מן השילוח, אותם מים שבהם עתידים לערב את אפר הפרה האדומה, והדרך עצמה חשודה: אי שם לאורכה עשוי לשכון קבר נשכח בעומק האדמה, בלי שאיש ישים לב. הפתרון היה להושיב כל תינוק על דלת שהונחה על גבו של שור גבוה. משטח הדלת הרחב שימש מחיצה החוצצת בין התינוק לקרקע שמתחתיו, כך שאף אם עברה דרכו ממש מעל מקום קבורה נסתר, לא הייתה לטומאה שום אפשרות להגיע אליו.
המחלוקת בשילוח
אצל המעיין עצמו מתיר תנא קמא לתינוקות לירד ולמלא את כוסותיהם כדרכם. אין חשד סביר לקבר תחת מימי השילוח, שהרי אין אדם קובר את מתו באפיק הנחל.
רבי יוסי אינו מסתפק גם בזה. לדעתו על התינוק להישאר על הדלת ולשלשל את הכוס בחבל כדי למלא את המים, חומרה נוספת שנוקטים בה אך ורק מפני כבודה של המצווה.
התמונה שהמשנה מציירת אינה נשכחת: תינוקות שנולדו וגדלו בחצרות שנבנו במיוחד לכך, רוכבים על דלתות שעל גבי שוורים, נושאים כוסות של אבן אל השילוח, כדי שמי הטהרה יוכנו בטהרה מושלמת.