פרה, פרק י"ב, משנה ב'. הפרק כולו עוסק באזוב שטובלים אותו במי חטאת ובהזאה עצמה. משנתנו מונה שורה של מקרים שבהם משהו השתבש במקצת: או שאין אנו יכולים לדעת בבירור מהיכן יצאו הטיפות, או שאין אנו יכולים לדעת בבירור להיכן הגיעו.
פותחת המשנה: "הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל, הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה". הזה, ונולד ספק: שמא ניתזו המים מן החוט, או מן חוט הכוש (הפלך), או מן הגבעול, ולא מן האזוב עצמו. במקרה כזה ההזאה פסולה.
המקרה הבא: "הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצְלָיו, הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה". הזה לעבר שני כלים, ועכשיו הוא מסופק: האם באמת הזה על שניהם, או שהמים הגיעו לאחד מהם ומשם ניתזו וטפטפו על חברו? גם כאן ההזאה אינה נחשבת.
מקרה שלישי מאותו סוג: "מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס, הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה". מחט מונחת על שבר של כלי חרס. הוא טובל ומזה לכיוונה, ולאחר מכן אינו יודע אם הטיפות הגיעו אל המחט עצמה או רק אל החרס שהיא מונחת עליו. הזאה כזו אינה כלום.
צלוחית שפיה צר
"צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר, טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְּדַרְכּוֹ". אם הכלי שמי החטאת בתוכו הוא צלוחית בעלת פה צר, עד שהאזוב ממלא כמעט את כל הפתח בשעה שהוא נכנס, אף על פי כן טובל ומעלה את המים כדרכו, וההזאה כשרה. רבי יהודה חולק במקצת: "רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה", כלומר לדעתו הדבר נכון רק לגבי ההזאה הראשונה.
המשנה ממשיכה במקרה קרוב: "מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג". מי החטאת שבכלי פחתו ונשתייר בהם מעט מאוד. עדיין הוא רשאי לטבול, אפילו אם רק קצות הגבעולים מגיעים אל המים, ולהזות מהם. התנאי היחיד הוא שלא יספוג: אסור לו למחות ולסחוט את האזוב בפי הצלוחית בשעה שהוא מוציאו, שכן בדרך זו יאבדו המים המעטים שעלו בו.
יש דעה שכאשר פי הכלי צר דיו, כל מה שנסחט חוזר ונופל לתוך הכלי, ואין כאן מה לחוש. אבל אין הלכה כדעה זו.
כוונה וכיוון
"נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו", התכוון להזות לפניו והמים הלכו לאחוריו; "לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו", התכוון להזות לאחוריו והמים הלכו לפניו. בשני המקרים "הַזָּיָתוֹ פְּסוּלָה", ההזאה פסולה.
ולעומת זאת: "לְפָנָיו וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו, הַזָּיָתוֹ כְּשֵׁרָה". כוונתו היתה להזות לפניו, והטיפות אכן נפלו לפניו, אלא שנטו מעט לצד. הואיל ולא יצא דבר מן התחום שהוא כיוון אליו, ההזאה כשרה.
הזאה על אדם ועל כלים
מכאן פונה המשנה אל מקבל ההזאה: "מַזִּין עַל הָאָדָם", ואפשר לעשות זאת "מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ". ידיעתו של המיטהר אינה תנאי כלל; המים עושים את שלהם בין שהוא נותן דעתו על כך ובין שלא.
המשנה מסיימת בעניין היקף ההזאה: "מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים", ומוסיפה "וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה". הזאה אחת יכולה לעלות גם לאדם וגם לכלים כאחד, ומספרם אינו מעכב: אם נכללו מאה דברים באותה תנופה אחת של האזוב, כל אחד ואחד מהם נחשב כמי שקיבל את ההזאה.