פרה, פרק י, משנה ב. הפרק הזה עוסק בגזירות שגזרו חכמים על כל מי שעוסק במי חטאת, הם המים שנעשו באפר פרה אדומה. אחת מן הגזירות הללו היא טומאה קלה מאוד מדברי חכמים הנקראת מדף, שם שנלקח מן הלשון "קול עלה נדף" (קולו של עלה נידף): כשם שרשרוש עלה הוא הקל שבקולות, כך המדף הוא הקלה שבטומאות. משנתנו מביאה כמה דינים הנוגעים בו.
לשון המשנה
"הטהור לחטאת" (מי שהגיע למעלת הטהרה הנדרשת לחטאת) "שנגע במדף, טמא": אם נגע במדף, אבדה ממנו אותה מעלה והרי הוא טמא.
"לגין של חטאת" (כד שבתוכו מי חטאת) "שנגע במדף, טמא": אף הוא נטמא משנגע בו המדף.
"הטהור לחטאת שנגע באוכלין ובמשקין": במי שטהור לחטאת ונגע באוכלין או במשקין מחלקת המשנה, "בידו טמא, ברגלו טהור": נגיעה ביד פוסלת אותו, ונגיעה ברגל אינה פוסלת והוא נשאר בטהרתו.
"הסיטן בידו": ואם לא נגע כלל אלא רק הסיט את אותם דברים בידו, "רבי יהושע מטמא", רבי יהושע סובר שנטמא, "וחכמים מטהרים", וחכמים סוברים שטהרתו עומדת לו.
מדף של זב
לצד המדף הקשור בטומאת מדרס לענין מי חטאת, אותה טומאה קלה מדברי חכמים המשמרת את הטהרה החמורה של מים אלו, יש מדף נוסף: הדברים המונחים למעלה מן הזב.
תאר לעצמך אלף מצעות מונחות זו על גב זו, וזב יושב או שוכב על העליונה שבהן. כל אחת ואחת מהן, ואף התחתונה שבהן שלא נגע בה כלל, נעשית אב הטומאה המטמא אדם וכלים, מכוח מדרס הזב. ועתה תאר לעצמך אלף דברים מונחים למעלה מן הזב, ואפילו דברים שאינם עשויים לשכיבה ולישיבה. כולם מקבלים טומאת מדף, ואף אותם שלא נגע בהם הזב, וטומאה קלה זו די בה לטמא אוכלין ומשקין.
ובקצרה: כל שתחתיו והוא ראוי לשכיבה ולישיבה, אף בלא נגיעה, נעשה מדרס ומטמא את הנוגע בו ואת בגדיו; וכל שלמעלה ממנו נעשה מדף ומטמא אוכלין ומשקין. זהו הצד שבו נקרא הכיסוי העליון של הזב עצמו בשם מדף.
יישוב הרישא
הרמב"ם, הרא"ש והרע"ב כולם נדרשים לקושי שברישא של המשנה, והדבר צריך ביאור. פשט הלשון נראה כאילו רישא זו ממשיכה בענינה של המשנה הקודמת, הוא המדף שלענין חטאת. אלא שלפי קריאה זו נוצרת סתירה בין שתי המשניות. כאן משמע שרק נגיעה במדף פוסלת את הטהור לחטאת, ובמשנה שלפניה משמע שמדף לענין חטאת מטמא אף במשא ובהיסט.
הגר"א מיישב וקורא את הלשון כאן כמלמדת שהטהור לחטאת שנשא מדף טמא. לדרכו, המשנה הקודמת לא אמרה כלל את דין המדף לחטאת, אלא רק הגדירה מה נחשב מדף לחטאת ומה אינו נחשב. ומשנתנו באה בהמשך ישר לסופה של אותה משנה ומשמיעה את הדין עצמו: מדף מטמא את הטהור לחטאת אף במשא, ואת הכלי הטהור לחטאת אינו מטמא אלא בנגיעה.
אבל לפי הנוסח שבידינו אין אפשרות ליישב את הרישא בדרך פשוטה זו. לפיכך העלו המפרשים שאין משנתנו מדברת במדף של חטאת כלל, אלא במדף של זב, הוא הכיסוי שלמעלה ממנו, שאף הוא נקרא בשם מדף.
מה מחדש הדין
ועדיין יש להקשות: מה החידוש בכך שהכיסוי העליון של הזב, שאינו טמא אלא מדברי חכמים, פוסל את הטהור לחטאת בנגיעה? והרי אף כלי טהור לגמרי, כל שהוא ראוי לקבל טומאת מדרס או טומאת מת, פוסל את הטהור לחטאת בנגיעה. התנאים במשנה הקודמת לא נחלקו אלא במשא ובהיסט, אם דבר הראוי לטומאת מת ואינו ראוי למדרס נחשב מדף לחטאת; אבל בנגיעה סתם הכל מודים שהוא מטמא.
הכסף משנה מיישב שמה שנאמר לעיל, שאף כלי טהור פוסל את הטהור לחטאת בנגיעה, נאמר דוקא בנגיעת ידו ולא בנגיעת שאר גופו. ולפיכך משנתנו מחדשת דבר: הכיסוי העליון של הזב פוסל את הטהור לחטאת בכל נגיעה שהיא, ואף בנגיעת גופו.
שאר הדינים
אותה זהירות יתרה עומדת בבסיס שאר דיני המשנה. לגין שכבר נתמלא מי חטאת נטמא מיד כשנגע בו המדף. ומי שעומד בטהרת חטאת ונגע באוכלין או במשקין מאבד את מעלתו כשהיתה הנגיעה בידו, ואם נגע ברגלו לא נפסל. ובמקום שלא היתה נגיעה כלל אלא רק הסיט את אותם דברים בידו, רבי יהושע מטמאו וחכמים מטהרים אותו.
כלל אחד עובר בכל המשנה כולה: מידת הטהרה הנדרשת ממי שעוסק במי חטאת מדוקדקת עד כדי כך, שטומאה קלה כרשרוש עלה די בה למנוע ממנו את העסק בהם.