פרה, פרק א, משנה ב. מסכת זו כולה עוסקת בפרה אדומה שאפרה מטהר את האדם מטומאת מת, בהמה שהתורה עצמה קוראת לה חטאת. המשנה הראשונה בפרק בירינה מאיזה גיל אין הנקבה נקראת עוד עגלה אלא פרה. משנתנו באה לברר את השאלה המקבילה בזכרים: מאיזה גיל כשר פר להיקרב על גבי המזבח?
המחלוקת
"פרים בני שתים", כך דעת רבי יוסי הגלילי: פר הבא על גבי המזבח הוא בשנתו השנייה. מקורו מן הפסוק בבמדבר המדבר על נטילת "ופר שני בן בקר" לחטאת. את המילה שני, שפשוטה "השני", הוא מפרש שאינה מכוונת לסדר הקרבנות אלא לגילה של הבהמה: שהיא עומדת בשנתה השנייה.
"וחכמים אומרים: אף בני שלש". חכמים חולקים ומכשירים אף פר בן שלוש שנים.
רבי מאיר מרחיב עוד את הטווח: "אף בני ארבע", אף העומדים בשנתם הרביעית, וכן "ובני חמש, כשרים", גם בני חמש כשרים. והוא מוסיף תנאי אחד: "אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד". בהמות זקנות אין מביאים בפועל, מפני הכבוד. להוליך בהמה בלויה וזקנה לפני הקדוש ברוך הוא אינו דרך כבוד בעבודה, ולפיכך, אף שפר כזה כשר מן הדין, אין מקריבים אותו.
חילוק שכדאי לשים אליו לב
טעם הכבוד הזה שייך לעבודת בית המקדש. אבל הפרה האדומה אינה נעשית בתוך בית המקדש, ולכן שיקול זה אינו נוהג בה. שם, כפי שרמזה המשנה הפותחת את הפרק, הטעם שאין מניחים לבהמה להזקין אחר לגמרי: עם השנים עלולות שערות להשחיר, ושערה שחורה פוסלת את הפרה. במקדש החשש הוא כבוד הקרבן; בפרה אדומה החשש הוא צבע השערות.
נמצא שמשנה זו מותירה בידינו שני גילים ושני טעמים: השנים שבתוכן כשר פר לבוא לקרבן, והתזכורת שמה שאנו מקריבים לפני הקדוש ברוך הוא צריך להיות מוקרב בדרך כבוד.