פרה, פרק ו, משנה א. בכל מקום שמסכתנו מזכירה "קידוש", הכוונה למעשה מסוים אחד: נתינת אפר הפרה האדומה לתוך מים שנשאבו, כדי שהמים ייעשו מי חטאת הראויים להזאה. משנתנו פותחת שורה של הלכות העוסקות בדיוק באופן שבו נעשה אותו מעשה, והכלל שהיא קובעת הוא שאדם, ולא כובד המשקל ולא המקרה, הוא זה שצריך להביא את האפר אל תוך המים.
מונחי המשנה נמשכים מן הדיון בכלים: "שוקת" היא הכלי שבו נעשה הקידוש והוא מחזיק את המים, ו"שפופרת" היא הקנה או הכלי הקטן שבו שמור האפר עצמו.
אדם, ולא מקרה, צריך להכניס את האפר
"המקדש ונפל הקידוש על ידו או על הצד, ואחר כך נפל על השוקת, פסול": אדם היה עוסק בקידוש, ומקצת האפר נפל על ידו או על דופן הכלי, ומשם בלבד ירד אל השוקת. הקידוש פסול. "נפל מן השפופרת לשוקת, פסול": וכן אם התגלגל האפר מעצמו מן השפופרת ישר אל השוקת, פסול.
הטעם הוא שהתורה מדברת על נתינת האפר אל המים, כלומר שהאפר צריך להיכנס למים בכוח אדם. אם נשמט מן הכלי מאליו, או שהיה מחזיק בו וחברו דחפו או שהרוח דחקה את ידו ונפל לתוך המים, אין המים מתקדשים.
מלאכה פוסלת את המים ולא את האפר
"נטל משפופרת וכיסה": הוציא את האפר מן השפופרת ואחר כך כיסה את הכלי; "או שהגיף את הדלת": או שדחף דלת ונעל אותה. ורק לאחר מכן נתן את האפר במים. כאן מבחינה המשנה הבחנה דקה בין שתי שאלות נפרדות, ופוסקת "הקידוש כשר והמים פסולין": מעשה הקידוש עומד בתוקפו, אך במים אין להשתמש.
מלאכה, כלומר עשיית עבודה שאינה מן העניין, פוסלת את המים אך אינה פוסלת את האפר. ואין למלאכה כוח זה אלא עד שעה שהאפר ניתן במים; מרגע שהאפר בפנים, שוב אין המלאכה פוסלת את מי החטאת. לפיכך בעניננו המלאכה שעשה קודם שנתן את האפר קלקלה את המים, ואילו מעשה הקידוש שעשה אחר כך באפר, כשלעצמו מעשה כשר הוא.
זקיפת השפופרת
"זקפה בארץ, פסול": אם זקף את השפופרת על הארץ, המים פסולים, שהרי זו מלאכה. "לתוך ידו, כשר": אבל אם זקף אותה לתוך ידו, המים כשרים. "מפני שאפשר": מפני שדבר זה בידו לעשותו.
ויש המבארים את הלשון האחרונה בהיפוך ממש, וגורסים "אי אפשר", כלומר שאין לפניו דרך אחרת: אין לו אפשרות אחרת לטפל באפר, שאם לא יסמוך את השפופרת זקופה על כף ידו יישפך כל מה שבתוכה וייאבד. מעשה שאינו יכול להימנע ממנו, והוא חלק בלתי נפרד מן הקידוש עצמו, אין בו תורת מלאכה כלל, והמים נשארים כשרים לשימוש.