פרה, פרק ב, משנה א. הפרק הזה עוסק בשאלה אילו מצבים בפרה פוסלים אותה מלשמש כפרה אדומה, ואילו מצבים אין צריך להקפיד עליהם. משנתנו נפתחת בשתי מחלוקות שבין רבי אליעזר לחכמים, ומשם היא מתרחבת לכלל כללי בדבר המקום שממנו באים הקרבנות.
הפרה המעוברת
"רבי אליעזר אומר: פרת חטאת המעוברת כשרה": לדעת רבי אליעזר פרה שהופרשה לפרה אדומה כשרה גם אם היא מעוברת ונושאת עובר בקרבה. "וחכמים פוסלין": לדעת חכמים פרה כזו פסולה.
שתי הדעות תלויות בשאלה כיצד אנו רואים את העובר. לרבי אליעזר, העובר שבתוך הפרה הוא חלק מגוף אמו ממש, ואין הפרה נפסלת מחמת אבריה שלה. חכמים רואים בעובר דבר נפרד מן האם. ומאחר שהוא ישות בפני עצמה, הרי הפרה הנושאת אותו עוסקת בשעה זו עצמה בעבודה, עבודת נשיאת משא, ופרה אדומה שנעשתה בה עבודה נפסלה בכך.
קניית הפרה מן הגוי
מחלוקת שנייה באה באותה משנה עצמה. רבי אליעזר סובר "אינה נלקחת מן הגוים", כלומר שאין קונים בהמה כזו מן הנכרי, ואילו המשנה מביאה "וחכמים מכשירין", שלדעת חכמים פרה שנקנתה בדרך זו כשרה לגמרי.
חששו של רבי אליעזר הוא שהגוי הבעלים הרביע על בהמתו בהמה ממין אחר. הרבעה כזו נחשבת מום בפרה, ופרה שיש בה מום אינה כשרה לפרה אדומה. חכמים אינם חוששים לכך. הרבעה מעין זו מביאה את הבהמה לידי עקרות, ואין אדם מקלקל את בהמתו בידיו ומעקר אותה. ומכיוון שהדבר נגד טובתו של הבעלים עצמו, אין אנו חושדים בו שעשה כן.
הכלל הרחב: מהיכן באים הקרבנות?
המשנה מוסיפה שהמחלוקת אינה מוגבלת לפרה אדומה: "ולא זו בלבד, אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באין מהארץ ומחוץ לארץ, מן החדש ומן הישן". לא רק בפרה אדומה נחלקו, אלא אותה מחלוקת עצמה נמשכת לכל הקרבנות, של הציבור ושל היחיד כאחד. לדעת חכמים כולם יכולים לבוא מארץ ישראל או מחוץ לארץ, מן התבואה החדשה או מן הישנה, אף שלמעשה רבים מהם היו נקנים מן הגוים שבחוץ לארץ.
שני דברים הוצאו מן ההיתר הזה, "העומר ושתי הלחם", שעליהם אומרת המשנה "שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ". שתי הלחם של שבועות ומנחת השעורים של העומר מוגבלים בשני הצדדים: רק תבואה שגדלה בארץ ישראל, ורק תבואה של אותה שנה, כשרה להם.
לכל אחת מן ההגבלות הללו יש מקור משלה בכתוב. בפרשת העומר פותחת התורה את המצווה בלשון בואכם אל הארץ, ובכך נקשר הקרבן לתבואת ארץ ישראל. ובשתי הלחם, מצווה התורה לספור חמישים יום עד ממחרת השבת השביעית, ואז להביא מנחה חדשה לה', מנחה מן התבואה החדשה; ושמו של הקרבן עצמו מלמד שאין תבואה ישנה כשרה לו.
כך עוברת משנה אחת מן השאלה הפרטית בכשרותה של פרה אחת אל כלל שקובע את כל סדר הקרבנות שבבית המקדש.