פרה, פרק י"ב, משנה א. כאן אנו פותחים את הפרק האחרון של המסכת, ושלוש המשניות הראשונות שבו סובבות כולן סביב אותו מעשה עצמו: טבילת האזוב במי חטאת והזאה בו על אדם או על כלי הצריכים טהרה. משנתנו פותחת בבעיה של מידה.
"אזוב הקצר": אזוב קצר. הצמח פשוט אינו ארוך דיו. המים נמצאים בכלי, וכשמורידים את האזוב אל תוכו הוא אינו מגיע למטה עד כדי נגיעה במים שבקרקעית הכלי. מה יעשה?
"מספקו בחוט ובכוש": מותר להאריכו על ידי שיצרפו לחוט או לכוש (קנה של פלך), וכך מתארך בית האחיזה ואפשר לאזוב עצמו להגיע אל המים. "וטובל ומעלה": טובל בדרך זו ומעלה. "ואוחז באזוב ומזה": ולאחר מכן הוא אוחז באזוב עצמו ומזה. התוספת מועילה לצורך הטבילה, אבל בשעת ההזאה עצמה עליו לאחוז בצמח עצמו. אם היה מזה בעודו אוחז בדבר המחובר, הרי זו בעיה.
"רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: כשם שהזאה באזוב, כך טבילה באזוב." רבי יהודה ורבי שמעון חולקים על החילוק הזה. לדעתם, כשם שההזאה צריכה להיעשות כשהוא אוחז ממש באזוב, כך גם הטבילה צריכה להיעשות באחיזת האזוב, ולא באמצעות תוספת שנצרפה אליו כדי שהצמח יגיע עד מי החטאת. שני המעשים נידונים בדין אחד.
מדוע כל כך חשוב לאחוז באזוב עצמו בשעת ההזאה? הסבר אחד, שהביאו רש"י, הוא עניין של כיוון. כשידך על הצמח עצמו, אתה שולט בהזאה ויכול לכוון את הטיפות בדיוק למקום שאליו הן צריכות להגיע. וכשידך על דבר המחובר, עלולה ההזאה לנטות לצד ולהחטיא את מקומה.
ולעניין ההלכה: אף שרבי יהודה ורבי שמעון סוברים שאין להשתמש בתוספת לא לטבילה ולא להזאה, שהרי דין שניהם שווה, אין הלכה כמותם. אנו נוהגים כדעה הראשונה שבמשנה, המתירה להאריך את האזוב הקצר בחוט או בקנה לצורך הטבילה, ובתנאי שבשעת ההזאה יהיה האזוב עצמו אחוז בידו.