פרה, פרק י"א, משנה א'. הפרק פונה עתה לשמירה שמי החטאת טעונים משעה שהם כבר בידינו. המים שנתערבו בהם אפר הפרה האדומה הם מי ההזאה, המים המוציאים אדם מטומאה ומביאים אותו לטהרה, ואין הם יכולים לעשות את מלאכתם אלא אם כן נשמרו הם עצמם מן הטומאה. משנתנו מציגה מעשה בצלוחית שהונחה לעצמה, ושואלת מה עלינו להניח שאירע לה בשעה שאיש לא השגיח עליה.
נמצאה מכוסה. "צלוחית שהניחה מגולה, ובא ומצאה מכוסה, פסולה": אדם מניח צלוחית של מי חטאת ואין עליה כיסוי, וכשהוא חוזר הצלוחית מכוסה. אין המים כשרים עוד לשימוש. וזה הטעם: אין כיסויים מונחים על צלוחיות מאליהם. יד אדם היתה כאן, ורוב האנשים אינם נזהרים לשמור על עצמם בכשרות הראויה לעסוק בחטאת. משנתברר לנו שבא אדם ונגע בצלוחית, עלינו לחשוש שלא היתה בו הטהרה שהחטאת תובעת, ומגעו פסל את המים.
הצלוחית שהונחה מכוסה. "הניחה מכוסה, ובא ומצאה מגולה": כאן התהפך המצב. הניחה מכוסה ובא ומצאה פתוחה. גילוי הכיסוי אינו כשלעצמו הוכחה שאדם היה כאן. אכן ייתכן שאדם הסיר את הכיסוי, אבל גם בעל חיים יכול היה לעשות זאת. לפיכך אין המשנה פוסלת את המים מיד, אלא שואלת מה יכלה חיה לעשות בהם.
שתי אפשרויות עומדות לפני המשנה. הראשונה, בריה השותה: "אם יכולה החולדה", אם החולדה יכלה להגיע אל הצלוחית, "לשתות הימנה", לשתות ממנה, המים פסולים, ורבן גמליאל מוסיף לרשימה גם את הנחש, "או נחש". השניה אינה תלויה בבעל חיים כלל: אם עמדה הצלוחית פתוחה כל הלילה עד שיש לחוש שנפל בה טל, "שירד בו טל בלילה", אף המים פסולים. וכן ההלכה המקובלת.
מי חטאת וצמיד פתיל. "החטאת אינה נצולת בצמיד פתיל". בדרך כלל, כלי העומד באוהל שבו מת נצול מטומאה אם הוא סתום בכיסוי הדבוק לו בדיוק, הוא צמיד פתיל. החטאת שונה: אין היא נצולת בצמיד פתיל. מים שאפר הפרה כבר מעורב בהם, או האפר עצמו המונח בכלי, נטמאים בחדר שיש בו מת אף על פי שהכלי סתום.
ומהיכן חומרה זו? הכתוב מצוה שיונח אפר שריפת הפרה מחוץ למחנה במקום טהור, ואותה דרישה של מקום טהור היא שמלמדת אותנו שאין החטאת נצולת בצמיד פתיל.
קודם שנתן את האפר. "ומים שאינן מקודשין", מים שעדיין לא קידשם באפר, "נצולין בצמיד פתיל": מים אלו הולכים אחר ההלכה הרגילה. סתומים בכלי שכיסויו דבוק לו במדויק, הם נשארים טהורים אף תחת גג אוהל שיש בו מת. רק מן הרגע שהאפר הופך אותם לחטאת חלה עליהם ההלכה החמורה.
נמצא שהמשנה לימדה אותנו שני מיני זהירות: לקרוא את הסימנים ולהבין מה עלול היה לקרות לצלוחית שלא נשמרה, ולדעת שמי חטאת נצולים מן הטומאה פחות מכמעט כל דבר אחר שאנו מטפלים בו.