פרה, פרק י, משנה א. הפרקים האחרונים של המסכת מוקדשים לזהירות המופלגת הנדרשת מכל מי שעוסק במי חטאת, הם המים שנתערבו בהם אפר הפרה האדומה. מעל ומעבר לטומאות שהתורה עצמה קבעה, גדרו חכמים גדרים נוספים סביב מים אלו, ומשנתנו פותחת באחד מהם: טומאה קלה הנקראת מדף.
ההלכה הפותחת נאמרת בלשון רחבה מאוד. "כל הראוי ליטמא מדרס": כל דבר שמצד טבעו ראוי לקבל טומאת מדרס. דבר כזה, אומרת המשנה, "מדף לחטאת", יש בו טומאת מדף הקלה לעניין מי חטאת. וזה נאמר "בין טמא בין טהור", כלומר בלי להתחשב במצבו בפועל, אם הוא טמא כרגע או טהור לחלוטין. ובסוף מוסיפה המשנה: "ואדם כיוצא בו", שגם אדם בכלל אותה הלכה ממש.
חציה השני של המשנה עובר לקטגוריה אחרת ומביא בה שלוש דעות. "כל הראוי ליטמא טמא מת": כל דבר שראוי לקבל טומאת מת, וגם כאן נשאלת השאלה "בין טמא בין טהור", בשני המצבים. "רבי אליעזר אומר, אינו מדף": לדעתו אין בדבר כזה מדף כלל. "רבי יהושע אומר, מדף": לדעתו יש בו מדף לעולם. ואילו "חכמים" מחלקים בין שני המצבים: "הטמא מדף", דבר שהוא טמא בפועל יש בו מדף, "והטהור אינו מדף", ודבר שהוא טהור אין בו.
מהי טומאת מדרס
כפי שלמדנו במקומות אחדים, כלים ורהיטים שמלאכתם לישיבה או לשכיבה נעשים אב הטומאה כשזב יושב, שוכב או עומד עליהם. חפץ כזה מטמא אדם וכלים במגע, ואף מטמא את האדם הנושא אותו או מזיזו.
מהו מדף
אלא שהחלת דין מדרס על הקודש ועל החטאת אינה מן התורה אלא תקנת חכמים, גדר שגדרו כדי לשמור על דרגת הטהרה המיוחדת הנדרשת לקודש ולמי חטאת. דרגת טומאה קלה זו נקראת מדף, שם הנגזר מן הלשון "קול עלה נדף" (קול של עלה הנידף ברוח). כשם שרשרוש עלה ברוח הוא הקול הקל שבקולות, כך המדף הוא הקלה שבטומאות.
נמצא שמשנתנו היא רשימה: אילו דברים יש בהם טומאת מדף קלה זו לעניין חטאת. כל הראוי לקבל מדרס יש בו מדף לחטאת בלי הבדל אם הוא כרגע טמא או טהור, וכן הדין באדם.
המחלוקת שבחלק השני
הרמב"ם מביא תמונה מוחשית כדי לחדד את המחלוקת בדברים הראויים לקבל טומאת מת. דמיינו אדם שהוא כרגע טהור לחטאת והוא סוגר דלת, ועל הדלת תלוי מפתח שהתנועה מזיזה אותו. לדעת רבי אליעזר, אפילו מפתח שיש בו טומאת מת אינו משנה כלום במעמדו של אדם זה: הוא ממשיך להיות כשר לחטאת ורשאי למלא את המים, לתת את האפר ולהזות בדיוק כמקודם. רבי יהושע נוקט בעמדה ההפוכה לגמרי: אפילו מפתח שהוא בטהרה מלאה פוסל את מי שסגר את הדלת מלעסוק בחטאת, מפני שהוא הניע את המפתח. וחכמים מכריעים ביניהם לפי המפתח עצמו: מפתח שהיה בו טומאת מת מטמא אותו לחטאת, שהרי הזיז דבר טמא, ואילו מפתח שהיה טהור אינו פוגע בכשרותו לחטאת.
מוסר המשנה הוא עד כמה היו חכמים מוכנים להרחיק לכת בשמירת מי חטאת. חפץ שהוא טהור לגמרי, שנגעו בו רק בעקיפין ובלא כוונה, יכול כבר לעמוד בין אדם לבין כשרותו לעסוק במי הטהרה.