פרה, פרק א, משנה א. כל המסכת הזו עוסקת בהלכות פרה אדומה, ועל שמה של אותה פרה נקראת המסכת.
לפני שנפנה למשנה עצמה, מילה על המונחים. התורה קוראת לפרה זו חטאת, וחכמים אחזו בלשון זו והשתמשו בה בכל מקום. לפיכך תפגשו בחטאת של טהרה, בפרת חטאת, ולפעמים במילה חטאת לבדה, וכולן על אותה בהמה. אפרה נקרא אפר חטאת. מים שיוחדו לקידוש באפר הזה, וכן מים שכבר נתן בהם את האפר, שניהם נקראים מי חטאת. אלו הן הלשונות שמשנתנו נוקטת. ועירוב האפר במים, לשון המשנה לכך היא קידוש, והתוצאה נקראת מים מקודשים.
המשנה הראשונה עוסקת בשאלה יסודית: מאיזה שלב בחייה נחשבת הבהמה פרה ולא עגלה? התורה הצריכה פרה, ולכן ההגדרה מכריעה.
המחלוקת בשנות הפרה
דברי רבי אליעזר נאמרים בראש: "עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים". לשיטתו הבהמה עגלה כל שנתה הראשונה, ומגיל שתים היא נקראת פרה.
"וחכמים אומרים", וחכמים חולקים ומאחרים כל מספר בשנה. לדעתם "עגלה בת שתים": שם עגלה חל על הבהמה עד סוף שנתה השניה. "ופרה בת שלש": פרה היא זו שהגיעה לגיל שלש. ומוסיפים הם "ובת ארבע", ללמד שאף בת ארבע כשרה למצוה זו.
רבי מאיר מרחיב עוד יותר. "אף בת חמש", הוא אומר, ואף "כשרה הזקנה", בהמה שכבר באה בשנים כשרה. אלא שהוא מוסיף הסתייגות: "אלא שאין ממתינין לה", אין משהים אותה עד שתגיע לגיל כזה. וטעמו בצידו: "שמא תשחיר שלא תפסל". עם השנים עלול השיער להשחיר, ושערה שחורה אחת פוסלת את הפרה. מוטב אם כן להשתמש בה בעודה צעירה, ולא להעמיד את כל הבהמה בסכנת פסול שעשוי להתרחש.
רבי יהושע והלשון שלשית
כאן נכנס רבי יהושע לדברים. "לא שמעתי אלא שלשית": המסורת היחידה שהגיעה לידו נקטה את המונח שלשית. צורת המילה הקשתה על שאר החכמים, ושאלו אותו: "מה הלשון שלשית?" למה לומר כך ולא שלישית? והשיב להם בפשטות: "כך שמעתי, סתם", כך נמסר לו בלא הסבר.
בן עזאי הוא שנתן את הטעם. "אני אפרש", אמר: הרשוני לבאר. אילו היתה הלשון המקובלת שלישית, היינו מבינים שהבהמה שלישית "לאחרת במנין", שלישית בסדר, השלישית שנולדה או השלישית שנמנתה. אבל הצורה שלשית, "וכשאתה אומר שלשית", מכוונת בהכרח לגיל: "בת שלש שנים", בהמה בת שלש. המילה החריגה נבחרה בכוונה, כדי שלא תהיה טעות בכוונה.
"כיוצא בו אמרו", והמשנה מביאה מקבילה מתחום אחר בהלכה שבו מופיע אותו הבדל בלשון. אם אתה אומר רביעי, "לאחרים במנין", כוונתך לרביעי במנין. אבל כשאתה אומר על שדה שהיא רבעי, ברור שמדובר בשדה "בן ארבע שנים", שנטיעתה היתה לפני ארבע שנים. ושוב, שינוי הניקוד מסמן שמודדים שנים ולא סדר.
מקבילה שלישית: הפרס הנאכל בבית המנוגע
"כיוצא בו אמרו", ועוד מקרה שבו נשמרה לשון מדויקת. הנמצא בתוך בית מנוגע נטמא משעה ששהה שם כשיעור אכילת פרס. פרס הוא שיעור של פת, חצי כיכר, והשיעור כאן הוא הזמן שלוקח לאכול אותו. מסורתו של רבי יהושע תיארה את הכיכר הזו "פרס משלש לקב", מעיסה שיוצאות ממנה שלש כיכרות לקב.
חבריו השיבו: "אמור משמונה עשר לסאה", אמור מעיסה שיוצאות ממנה שמונה עשרה כיכרות לסאה. וענה רבי יהושע כדרכו, "כך שמעתי, סתם", כך נמסר לי.
אף כאן בן עזאי בא ופירש. "אני אפרש", אמר: הרשוני לבאר את ההבדל. "אם אתה אומר משלש לקב, אין בו חלה". קב אחד של עיסה אינו מגיע לשיעור המחייב בחלה, ולפיכך כל אחת משלש הכיכרות הנאפות ממנו שלמה. "וכשאתה אומר משמונה עשר לסאה, מיעטו חלתו". סאה של עיסה, לעומת זאת, חייבת בחלה, ולאחר שהופרשה החלה נתמעטה העיסה, ואותן שמונה עשרה כיכרות קטנות במקצת ממה שהיו. אין אם כן שתי הלשונות שוות, ובאחזו בלשון שקיבל שמר רבי יהושע על השיעור המדויק שנלמד לו.
למדנו אם כן הלכה ולמדנו דרך במסירה: את הגילים שבהם נקראת הבהמה עגלה ופרה, וכמה דקדקו חכמים לשמור על עצם המילים של מסורת שקיבלו.