ערלה פרק ג' משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו על אגודות של תלתן של כלאי הכרם, שלדעת רבי מאיר אינן בטלות אף ביותר מאחד ומאתיים. היסוד לדין זה מונח במשנה שלפנינו.
דעת רבי מאיר:
"שהיה רבי מאיר אומר: את שדרכו לימנות מקדש" - כל דבר שדרכו להימנות כפריט בודד, ואין דרך למכרו לפי משקל או לפי נפח אלא כל יחידה בפני עצמה, הרי מנייתו מעידה על חשיבותו, ולפיכך הוא מקדש ואינו בטל.
מדוע נוקטת המשנה בלשון "מקדש"? משום שבכלאי הכרם, בתערובת מסוג זה, נאמר בפסוק "פן תקדש המלאה" - שמא ייהפך הכול למוקדש, ואיסורו טעון שריפה והשמדה. מכאן שדעת רבי מאיר היא שכל דבר החשוב דיו להימנות בפני עצמו מקדש את התערובת, ואינו בטל אף באחד ומאתיים.
דעת חכמים ורבי עקיבא:
חכמים חולקים על רבי מאיר וקובעים: "אין המקדש אלא שישה דברים בלבד" - אין זה כלל הפרוס על כל פריט הנמנה בפני עצמו, אלא שישה פריטים בלבד הם החשובים כל כך בשימוש הנפוץ עד שאינם בטלים. רבי עקיבא מוסיף עליהם פריט שביעי.
"ואלו הם" - ששת הדברים שמנו חכמים:
"אגוזי פרך" - סוג מסוים של אגוזים, הבאים ממקום ששמו פרך.
"רימוני באדן" - רימונים הבאים ממקום ששמו באדן.
"וחביות סתומות" - חביות יין סתומות.
"וחלפות תרדין" - הנבטים של צמח התרד.
"וקלחי כרוב".
"ודלעת יוונית".
ועל אלו מוסיף רבי עקיבא פריט שביעי: "אף כיכר של בעל בית" - כיכרות לחם שנעשו בידי בעלת הבית, באפייה פרטית בבית.
באיזה דינים נאמר הכלל:
כל הפריטים הללו מקדשים בשני תחומים:
ערלה: באותם פריטים הראויים לערלה, כלומר הבאים מעץ פרי. אף שערלה בטלה בדרך כלל באחד ומאתיים, פריטים אלו אינם בטלים.
כלאי הכרם: כגון תבואה או גידול אחר שצמח בכרם וכיוצא בזה. אף כלאי הכרם בטלים בדרך כלל באחד ומאתיים, אך פריטים אלו אינם בטלים - מפני חשיבותם.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי מאיר וחכמים בהיקף הכלל שדבר חשוב אינו בטל. לדעת רבי מאיר, כל דבר שדרכו להימנות מקדש ואינו בטל; ולדעת חכמים, שישה דברים בלבד הם המקדשים, ורבי עקיבא מוסיף שביעי - כיכר של בעל בית. כלל זה נאמר הן לדיני ערלה והן לדיני כלאי הכרם, ששניהם בטלים באחד ומאתיים, זולת בפריטים החשובים הללו.