אנו ממשיכים בלימוד מסכת ערלה, פרק ג', ולפנינו משנה ו'. המשנה עוסקת בדין חבילות תלתן שגדלו באיסור כלאי הכרם, ובשאלה מה דינן כאשר נתערבו בחבילות היתר.
לשון המשנה:
"מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם - ידלקו" - התלתן (הידוע בלעז בשם fenugreek) משמש בדרך כלל כמאכל בהמה, ואף על פי שלעיתים ניתן להשתמש בו גם למאכל אדם. כאשר נזרע בתערובת האסורה של כלאי הכרם, נעשה אסור בהנאה, וזהו דינו: שריפה. אין די בכך שלא ייאכל, אלא הואיל והוא מאיסורי הנאה - שאסור ליהנות מהם כלל - מוטל לשרפו.
"נתערבו באחרים - כולם ידלקו, דברי רבי מאיר" - אם התערבו חבילות התלתן של כלאי הכרם בחבילות תלתן אחרות, שאינן של כלאי הכרם, דעת רבי מאיר היא שכל התערובת כולה טעונה שריפה. ואין זה משנה מה שיעורה של הכמות האסורה שהתערבה; אף אם היא מבוטלת ביותר מאחד במאתיים - הכל נשרף.
טעמו של רבי מאיר:
הכל תלוי בכך שהאיסור מצוי בתוך אגודה. הירושלמי מלמדנו כי אגודה כוללת לפחות עשרים וחמישה גבעולים, וכשמדובר באגודה גדולה כזו, אין דרך מכירתה במשקל אלא במניין: אגודה אחת, שתי אגודות, שלוש אגודות. ורבי מאיר סובר, כפי שנראה במשנה הבאה, שכל דבר שדרכו להימכר במניין ולא במשקל - חשיבותו גדולה, ולפיכך אינו בטל בתערובת.
"וחכמים אומרים: יעלו באחד ומאתיים" - חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שאין בחבילות אלו חשיבות המונעת ביטול, ולפיכך דינן ככל תערובת: הן בטלות ועולות באחד ומאתיים.
לסיכום: חבילי תלתן של כלאי הכרם הם מאיסורי הנאה ודינם בשריפה. נחלקו התנאים כאשר נתערבו בחבילות היתר: לדעת רבי מאיר, מאחר שהאגודות נמכרות במניין (ואגודה היא לפחות עשרים וחמישה גבעולים, כדברי הירושלמי), אין הן בטלות כלל, וכל התערובת נשרפת; ולדעת חכמים אין בהן חשיבות זו, והן עולות באחד ומאתיים.
במשנה הבאה נעמוד בהרחבה על שיטתו של רבי מאיר בדבר הנמכר במניין ועל הכלל שאינו בטל בתערובת.